חזרה למאגר הכתבות
מן הקיץ אל הקיץ – טעמי חיים טעונים בתאנה
שרה'לה אורן, מדריכה בכירה בנאות קדומים.
גַּעְגּוּעַ / איריס אליה כהן
תְּאֵנָה אַחַת שֶׁנִּשְׁכְּחָה
עַל הָעֵץ
בְּסוֹף הַקַּיִץ,
מַזְכִּירָה לִי שֶׁיָּכֹל הָיָה לִהְיוֹת פֹּה
גַּן עֵדֶן.
אוהבי תאנים יגידו: "תאנה טובה משיגים באהבה". זוגיות ותאנה חוברים יחד כבר בזוגיות הראשונה: "וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת" (בראשית ג, ז). השם "תְּאֵנָה" עורר אסוציאציות אצל חז"ל: "עלה שהביא תּוֹאֲנָה לעולם" (בראשית רבה יט, ו). המילים תְּאֵנָה, תֹּאֲנָה (תּוֹאֲנָה) וְתַּאֲנָה הן מן השורש אנ"ה. שמשון נהה אל הפלישתים, תָּר אחר הַתֹּאֲנָה שביקש וְתֹּאֲנָתו הייתה כפולה: "כִּי תֹאֲנָה הוּא מְבַקֵּשׁ מִפְּלִשְׁתִּים" (שופטים יד, ד). רש"י הסביר: תֹּאֲנָה – סיבה להתגרות. אך שמשון חיפש שם משהו נוסף, תַּאֲנָה – מלשון עת הייחום של חית השדה.
תַּאֲנָה מובילה לתַּאֲוָוה ומעוררת תשוקה ללא שליטה, כמו פרי עץ הדעת: "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם" (בראשית ג, ו). יש בנוף הרחב של עץ התאנה, המעניק צל בלהט הקיץ, משום פיתוי, כמו אישה מפתה: "כִּי נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתֵי זָרָה וְחָלָק מִשֶּׁמֶן חִכָּהּ" (משלי ה, ג). השורש אנ"ה במשמעות יזדמן, יתרחש: "לֹא תְאֻנֶּה אֵלֶיךָ רָעָה" (תהלים צא, י) מוסיף גם הוא מתח לפיתוי.
עם ישראל נהה אחר אלילים, והנביא ירמיהו המשיל אותו לאישה סוררת ולא נאמנה שעסוקה בחיפוש מאהבים. הוא דימה את עם ישראל לפרא, חמור בר, שלא ניתן לאילוף: "פֶּרֶה (פרא) לִמֻּד מִדְבָּר בְּאַוַּת נַפְשָׁהּ שָׁאֲפָה רוּחַ תַּאֲנָתָהּ מִי יְשִׁיבֶנָּה כָּל מְבַקְשֶׁיהָ לֹא יִיעָפוּ בְּחָדְשָׁהּ יִמְצָאוּנְהָ" (ירמיהו ב, כה). פרא שאת תַּאֲנָתָהּ (תאוותה) קשה להרגיע: היא רצה אל הזכרים, ואין הם צריכים לרדוף אחריה: "כָּל מְבַקְשֶׁיהָ לֹא יִיעָפוּ בְּחָדְשָׁהּ יִמְצָאוּנְהָ" (ירמיהו ב, כה).
התְּאֵנָה היא פרי המיניות: "וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם" (בראשית ג, ז). המונח "דעת" מובנו כאן מיני: "וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד" (בראשית ד, א). אדם וחוה מכסים את ערוותם בעלי תאנה בהתאם לתפיסה שטוענת כי מקור הפגע הוא מקור התרופה והפתרון: "בדבר שנתקלקלו בו נתקנו" (סנהדרין ע ע"ב). חז"ל זיהו את עץ הדעת כתאנה.(1) רבי יוסי סיפר על בן שר שאִכזב את אביו משהתאהב בשפחה: "משל לבן שרים שקלקל עם אחת מן השפחות, כיון ששמע השר טרדו והוציאו חוץ לפלטין והיה מחזר על פתחיהן של שפחות ולא היו מקבלות אותו, אבל אותה שקלקלה עמו, פתחה דלתיה וקבלתו... תאנה שאכל מפירותיה, פתחה דלתיה וקבלתו" (בראשית רבה טו, ז). ביוון העתיקה, סימלה תאנת הבר בחור או בחורה בעלי פתיחות מינית מוגזמת. המשורר ארכילוכוס (מאה 7 לפנה"ס) כתב על בחורה שכזו בלעג וכינה אותה "פַּאסִיפִילֵה",(2) – "אהובת כולם":
תְּאֵנַת סְלָעִים, מְזִינָה עוֹרְבִים רַבִּים,
נוֹטַת חֶסֶד לְאוֹרְחֶיהָ, פַּאסִיפִילֵה!
(1) חז"ל מציעים גם מועמדים נוספים, והם: אתרוג, גפן ןחיטה.
(2) הפסיפלורה (Passiflora edulis, בעברית: שעונית נאכלת), נחשבת לפרי האהבה והתשוקה.
מבט בפרי התאנה מוביל לדימויים נשיים: צורת הפרי צרה בחלק העליון ומלאה בצד התחתון, מזכירה את גוף האישה בתפקיד ההולדה, כתבנית של אלות פריון.
דרך ההפריה של התאנה מסתורית ונעשית ב"חדרי חדרים': "כל כְּבוֹדה בת מלך פנימה".(3) אף הָאֲרִיָּה, קטיף התאנים, עוטה מסתורין וחיזור: אֲרִיָּה מאור ראשון שבו יש לקטוף תאנים לפני שיתליעו. התאנה מבשילה את פירותיה לאט ועל פני שבועות ארוכים ומאלצת את הָאוֹרֶה ל"חַזֵּר" בין העלים ולגלות את הבְּשֵׁלות, שכמו קוראות אליו: "קטוף אותי, אני עֲרֵבָה לַחֵךְ".
חז"ל השוו בין שלבי חיי האישה לשלבי בְּשֵׁלוּת פרי תאנה: "משל משלו חכמים באשה, פַּגָה, בֹּחַל, וְצֶמֶל; פגה, עודה תינוקת; בחל, אלו ימי נעוריה... צמל, כיון שבגרה..." (נידה ה, ז). צֶמֶל עניינו התמלאות ובשלות.
המשורר האנגלי ד"ה לורנס כתב בביקור בדרום איטליה על התאנה:
מְקֻפֶּלֶת,
מְכֻנֶּסֶת,
הַתִּפְרַחַת מֻפְנֶמֶת כָּלִיל וְלִיפִית-רֶחֶם;
וְרַק נֶקֶב אֶחָד לָהּ.
הֵיכָן שֶׁהַכֹּל קוֹרֶה בְּאֵין-רוֹאִים, פְּרִיחָה וְהַפְרָיָה, וּפְרִיָּה
בְּתוֹךְ הַפְּנִימִיּוּת שֶׁל הָעַצְמִיּוּת שֶׁלָּךְ, שֶׁעַיִן לֹא תִּשְׁזֹף לְעוֹלָם
(מאנגלית: גיורא לשם)
דרושה מקצועיות בגידול תאנים. את הַאֲרִיָּה מתאימים למטרה: פרי טרי יש לֶאֱרוֹת בעודו ספוג בלחות הטל, ולתאנים מיובשות יש לֶאֱרוֹת לאחר זריחת השמש. רבי עקיבא נהג ללמד בטבע: "ר' עקיבא ותלמידיו היו יושבים ולומדים תחת תאנה אחת. ובכל יום ויום היה משכים בעל התאנה ומלקט תאנתו, אמרו: נשנה את מקומנו שמא חושדנו... הלכו וישבו במקום אחר, השכים בעל התאנה ולא מצאן, הלך וחִזֵּר אחריהם עד שמצאן, אמר להם רבותי מצוה אחת הייתם עושין לי ואתם מבקשין למנעה ממני... כיון שהחמה זורחת על התאנים הן מתליעות... אמרו יפה אמר בעל התאנה, והוא יודע עונתה של תאנתו והוא לוקטה. (תרגום מארמית לירושלמי ברכות פ"ב ה"ח).
(3) הפסוק שממנו נלקח הביטוי הוא: "כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה" (תהלים מה, יד), שם מדובר על "כְּבוּדָּה" במובן של המטען של בת המלך.
יש לארות תאנים בהתאם לזווית קרינת השמש, המזרזת את ההבשלה: "הרוצה לטעום טעם תאנה יפנה למזרחה, שנאמר: וממגד תבואת שמש" (יומא פג ע"ב.( בעולם האינסטנט שבו אנו חיים, יודע כל מגדל תאנה כי "נֹצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ" (משלי כז, יח). יש צורך להתאזר בסבלנות ולהשקיע בַּאֲרִיָּה במשך שבועות. הגידול דורש קביעות, יציבות, אורך רוח והתמדה. על פי המדרש, נבחר יהושע בן נון לרשת את משה ולכבוש את הארץ בזכות ההתמדה שבה שירת את משה: "יהושע הרבה שרתך... והוא היה משכים ומעריב בבית הוועד שלך... הואיל והוא שרתך בכל כוחו, כדאי הוא שישמש את ישראל... נוצר תאנה יאכל פריה" (במדבר רבה כא, יד). אצל חז"ל, תאנה נזכרת בהקשר של זיכרון טוב: "הרואה תאנה בחלום תורתו משתמרת בקרבו" (ברכות נז ע"א).
במשל התאנה המובא בברית החדשה, מסופר על ישוע ותלמידיו בירושלים: "כאשר התקרבו לירושלים אל בית פגי ובית עניה..." (מרכוס 11) "פגי" הוא פגה, פרי תאנה צעיר. "למחרת, אחרי צאתם מבית עניה היה רעב. הוא ראה מרחוק עץ תאנה שיש בו עלים והתקרב אליו... נגש אל העץ ולא מצא מאומה מלבד עלים, כי טרם הגיעה עונת התאנים". ישוע ביקש מן העץ פרי, ומשלא קיבל קילל: "מעתה איש לא יאכל ממך פרי לעולם". למוחרת, עברו תלמידיו וראו את התאנה יבשה. אירוע זה מתכתב עם המסופר במסכת תענית על בן שאביו הלך לעסקיו והוא נותר לשמור על הפועלים. משנעשו אלה רעבים, ישבו לנוח תחת תאנה. ביקש אותו בן: "תאנה! תאנה! הוציאי פירותיך ויאכלו פועלי אבא!" התאנה הוציאה פירות, ואלו השביעו את הפועלים. אך לסיפור סוף טרגי שכן האב שב וכעס על בנו שביקש מהתאנה פירות שלא בזמנה: "בני! אתה הטרחת את קונך להוציא פירות שלא בזמנה, יאסף שלא בזמנו!" וסופו שבנו נקטף בצעירותו (לפי תענית כד ע"א).
תורת ישראל משולה לתאנה – כפי שתאנה מוציאה פירות בהדרגה, כך התורה נלמדת אט אט: "למה נמשלה תורה כתאנה? שרוב האילנות הזית, הגפן והתמרה נלקטים כאחת, התאנה נלקטת מעט מעט. כך התורה... אינה מתלמדת לא בשנה ולא בשתיים" (במדבר רבה יב, ט). הבשלת פירות התאנה דומה לקריאה בתורה המגלה בכל פעם זווית אחרת: "מה תאנה זו כל זמן שאדם ממשמש בה מוצא בה תאנים, אף דברי תורה: כל זמן שאדם הוגה בהן מוצא בהן טעם" (עירובין נד ע"א). בפרי התאנה אין פסולת, וכך אין מיותר בתורה: "כל הפירות יש בהם פסולת, תמרים יש בהם גרעינים, ענבים יש בהם חרצנים, רמונים יש בהם קליפין, אבל תאנה כלה יפה לאכול. כך דברי תורה אין בהם פסולת" (ילקוט שמעוני ליהושע א).
התאנה משמשת גם כסמל לשלום ולשלווה: "וַיֵּשֶׁב יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל לָבֶטַח אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע כֹּל יְמֵי שְׁלֹמֹה" (מלכים א, ה, ה). עמוס קינן כתב בספרו "אל ארצך ואל מולדתך": "בעברית של אבותינו היתה התאנה סמל של האושר ושל היציבות, לא הרבה אושר ויציבות ידעה הארץ המובטחת הזו, אבל היו לה ימים יפים. בימים היפים ההם ישבו אבותינו לבטח, איש תחת גפנו ותחת תאנתו. בשבתות של קיץ, אני יוצא ללקוט תאנים. הן עומדות ומחכות. הרבה שנים. מחכות שמישהו יבוא לקטוף אותן וגם למישהו שיבוא וישב תחתן לבטח" (הוצאת עידנים, 1981).
הופעת פרי בתאנה היא סמל לשפע: "רמי בר יחזקאל נקלע לבני ברק ראה עיזים שאוכלות תחת התאנים והיה נוטף דבש מהתאנים וחלב נוטף מהן ומתערב יחד עם הדבש. אמר: זוהי ארץ זבת חלב ודבש" (תרגום מארמית לכתובות קיא ע"ב). במגילת שיר השירים האביבית נאמר: "הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ וְהַגְּפָנִים סְמָדַר נָתְנוּ רֵיחַ" (ב, יג). חנטת הפרי היא שלב ההתמלאות המבטיח שפע.
נקנח את טוּב התאנה בשמה הנוסף – קַיִץ. שם החובר לעונת הפרי והמעיד על קץ השנה: "עָבַר קָצִיר כָּלָה קָיִץ" (ירמיהו ח, כ). ובנימה אופטימית: "אִסְפוּ יַיִן וְקַיִץ וְשֶׁמֶן" (ירמיהו מ, י).