חזרה למאגר הכתבות
דברים שלא ידעתם על האש
אייל ניומן הוא מורה לשל"ח וידיעת הארץ, מדריך הישרדות ושדאות בצה"ל ובמשרד החינוך.
מי לא אוהב אש? אש היא דבר חזק, היא נותנת ביטחון, היא כוח. האש נחשבת לפלא אשר בכוחו להמית, אך מנגד היא מעניקה חיים, וכידוע לכולנו היא כלי חשוב מאוד כאשר אנחנו בשטח.
מהי האש למעשה? אש היא תהליך חמצון מהיר של חומר דלק, שבו משתחררים חום ואור, המאופיינים בדרך כלל בלהבות. האש מחממת כתוצאה מהיווצרות של חום בתהליך הבעירה. הטמפרטורה של האש יכולה להיות מעשרות מעלות ועד אלפי מעלות. האש מתחילה כשחומר הדלק נחשף למקור אנרגיה אחר, כגון גפרור או מצית, והיא מתמשכת בעזרת שחרור נוסף של אנרגיית חום.
גילוי האש אפשר לאדם לחמם את סביבתו, להרחיב את שעות הפעילות שלו וגם סיפק הגנה. בשלב הבא, השתמש האדם באש כדי לבשל את מזונותיו, כדי להתיך עפרות ברזל ונחושת, כדי לאותת ולהעביר מסרים למרחק, כדי להתנייע למקומות רחוקים בעזרת קיטור. אף המלחמות שינו פניהן עם גילוי אבק השרפה. גם בימינו חשיבותה של האש גדולה. אנו מסתמכים על כוח האש ליצירת אנרגיה בלא מעט ממערכות הקיום האנושי (תחנות כוח, מנועים, בישול ועוד). ללא כוח האש, היה העולם נראה אחרת לגמרי ממה שאנו מכירים.
אם נרצה לברר מהו המקור שממנו האש הגיעה, נמצא גרסאות שונות: במיתולוגיה היוונית, מסופר כי האש נגנבה מהאלים וניתנה לבני האדם, היה זה הטיטאן פרומיתאוס שהתגנב לסדנות האלים ולקח מסדנתו של הפייסטוס, האל הנפח, גחל בוער והביא אותו לארץ. גרסה אחרת, שמקורה במסורת ישראל, מספרת לא פעם על אש אלוהית שירדה משמיים ושימשה כאות וכאמצעי פולחני חשוב. בנצרות, האש מופיעה לעיתים קרובות כחלק מתיאורי הגיהינום.
כאמור, בשטח ובעולם השדאות (בושקרפאט), יש מקום של כבוד וחשיבות גדולה לשימושים באש במגוון יישומים, כגון בישול, חימום וייצור אמצעים שונים. הצורך היסודי בהדלקת אש בשדה באזורים גיאוגרפים ואקלימיים שונים הוביל לריבוי טכניקות להדלקת אש ולבנייה של מדורה לפי צורך מסוים ולמגוון גדול של טכניקות ושל יישומים בעניין מדורות.
בפינתנו הפעם, נתחיל מעקרונות הבסיס של שימוש באש ושל הדלקה נכונה ונגיע אל היישום הפרקטי:
הבסיס להדלקה בכל שיטה שהיא נקרא "משולש האש": חום, חמצן, חומר בעירה. שלוב של הגורמים הללו ייצור תגובה כימית-פיזיקלית שתביא להופעת האש.
בבואנו לבנות מוקד להבערת אש במדורה, יש ליישם עיקרון משולש נוסף כדי להדליק אש בצורה מיטבית: שימוש בחומר בעירה עדין, בזרדים ובקרשים או בגזעים. נניח את חומר הבעירה העדין ביותר, עשבים או מחטי אורן (דליק מאוד ונפוץ בישראל). לאחר מכן, נניח זרדים ומקלות קטנים, ולבסוף קרשים וגזעים – שהם, למעשה, החומר המשמר של המדורה והם המאפשרים לה להחזיק מעמד זמן סביר ללא צורך בהתעסקות תמידית. העיקרון הוא פשוט: מוקד ההבערה צריך להיות מסודר בצורה שתאפשר להדליקו בקלות: מהקטן לגדול, מלמטה מעלה.
דבר חשוב נוסף הוא לשמור על זרימת אוויר בזמן ההדלקה (לכן חשוב להדליק עם כיוון הרוח). על המוקד להיות מאוורר כך שתתאפשר זרימה טובה של חמצן. יש להכין מקום שאליו יתאפשר להכניס את מקור האנרגיה (גפרור, מצית, גחל וכד').
יש שיטות רבות להדלקת מדורה, חלקן קדומות ועתיקות, שהתפתחו בקרב שבטים שונים במקומות נידחים על פני הגלובוס. חלקן מודרניות יותר ונעזרות באמצעים מלאכותיים שמקלים את המלאכה. כל שיטה התפתחה במקום אחר, בשימוש בחומרים אחרים, האופייניים לסביבה. מבין שיטות ההדלקה הרבות הקיימות, בחרתי לציין את השתיים המקובלות היום בקרב אנשי השדה:
השיטה הראשונה היא קדומה מאוד ונקראת מקדח אש: מקדח האש מתייחס לשימוש במקל יבש וישר הניצב ללוח עץ ומסתובב עליו כמו סביבון בכוח. חיכוך רציף ואינטנסיבי של כדקה יוצר אפר חם ובוער בתחתית המקל, אפשר הנקרא גחל. באמצעות הגחל מדליקים קן עשבים שהוכן במיוחד כדי לקלוט את הגחל שנוצר. אומנם מדובר בטכניקה המשתמשת בכלים די פשוטים, כאלו שאפשר למצוא בשטח כמעט בכל מקום (אפילו במדבר), אך למעשה נדרשת רמת מיומנות ודקדקנות גבוהה, אחרת סביר להניח שלא תצליחו.
שיטה נוספת המקובלת יותר בקרב אנשי שטח היא שימוש באבני אש ובחתיכת פלדה כדי להכות באבן האש או לחכך בה כדי שייווצר ניצוץ שממנו תתפתח האש. יש לציין שבמקור השימוש היה באבן אש למשך אלפי שנים, אך היום מקובל יותר להשתמש במוט פרוקסין (תרכובת מתכתית שיוצרת ניצוצות חזקים במיוחד). הניצוץ מדליק חומר בעירה עדין (צמר גפן, למשל), ומתחילה שרשרת בעירה לפי משולש ההצתה – מחומרי הבעירה הדקים והעדינים אל הגסים והעבים.
הדלקת אש היא מעשה קצת טריקי, שדורש ניסיון. לכן, עצם זה שקראתם את המאמר הזה או שעברתם סדנה כלשהי בתחום, לא עושה אתכם למומחים בהדלקת אש. צריך הרבה תרגול ואימון עד שמגיעים לשליטה מוחלטת בטכניקה. בבואנו להדליק מדורה, חשוב מאוד לתחם אותה באבנים, לוודא שאין בסמוך שדה קוצים או שדה יבש שעשוי להתלקח מגץ שאולי יעוף לכיוונו, לשים לב שאין מעל עץ שענפיו עשויים להתלקח. לפני שאנו עוזבים את השטח, יש לוודא כיבוי מוחלט של המדורה במים או בחול ולוודא שאין כל סיכוי שמשב רוח קטן יצית אש בגחלים.
לכבוד חג העצמאות, או בשמו השני "חג המנגלים", אלמד שיטה יעילה וישימה להצתה של המצלה (מנגל). שיטה שאני אישית משתמש בה כמעט תמיד.
אבל ראשית, כמה המלצות-אזהרות:
אני לא ממליץ על קניית פחמים דחוסים או "ניצתים מעצמם" או "קלים להצתה" – ובטח לא על קניית חומר הצתה! לא נוזל, לא קוביות לבנות ולא אבקה חומה. כולם למעשה רעלים שאתם מאדים לתוך הבשר שלכם. כל מה שצריך כדי להדליק אש שתחזיק מעמד זה: רשת של המנגל, שמן בישול, נייר סופג ומצית.
עכשיו ליישום:
את רוב הגחלים יש לערום בזהירות על הרשת כאשר היא מונחת לרוחב המנגל, כלומר: בולטת מחוץ למנגל לצד אחד, מה שמאפשר שטח חשוף מרשת במנגל. לאחר מכן, טובלים היטב כמה דפים מגולגלים של נייר סופג בשמן בכמות נדיבה, ואף אפשר לטפטף מעט שמן על הגחלים. את הנייר מכניסים מתחת לרשת ומציתים את הנייר עם כיוון הרוח. האש שתדלק כמה דקות מתחת לגחלים תביא להצתה יעילה של הגחלים. לאחר שהגחלים נדלקו וכך גם רוב השמן, אפשר לשפוך בזהירות את הגחלים (במקרה שהבעירה לא הייתה מספיקה, אפשר להוסיף נייר ספוג בשמן מגולגל מתחת לרשת) למנגל עם גחלים שעדיין לא הוצתו. כעת יש לנפנף קצת עד לעליית חום אחיד מהמצלה (מנגל). אז אפשר לשים את התקרובת (בשר, ירקות – כל אחד כרצונו). בתיאבון.