חזרה למאגר הכתבות
הקרב שבו הכול השתבש
אריאל וייס הוא ממונה פרוייקטים ותוכניות חינוכיות במנהל חברה ונוער
מאיר פעיל הוא היסטוריון ושימש מג"ד 51 של גולני בזמן הקרב.
בזמן כתיבת המאמר, החל צה"ל בפעולה בעיר רפיח במאמציו להביא להחזרת החטופים, למיטוט החמאס ולהפסקת אש, או לסיום המלחמה. העיר רפיח הייתה בשנת 1948 עיירה קטנה ומנומנמת, וכבר אז העסיקה את חיילי צה"ל ואת מדינת ישראל. במאמר נתמקד בכיבוש איזור רפיח במבצע סיני בשנת 1956.
מלחמת העצמאות נגמרה בניצחון צבאי ישראלי ובהסכמי שביתת נשק בין ישראל למדינות ערב. ניסוח מעורפל של ההסכמים ואי בהירות ביחס לאזורים המפורזים גרמו לחוסר יציבות צבאית באזורי המגע בין ישראל לשכנותיה. המצרים הקימו את הפדאיון – קבוצות שחדרו לישראל למטרות טרור, פלשו לאזורים מפורזים והקימו מוצבים מבוצרים. בספטמבר 1955, חתמה מצרים על עסקת נשק גדולה עם צ'כסלובקיה. פעולה זו תרמה רבות לחוסר היציבות באזור והגדילה את ביטחון הצבא המצרי בכוחו וביכולתו להשמיד את ישראל. לזאת יש להוסיף את עזיבת הצבא הבריטי את מצרים וכן את הלאמת תעלת סואץ על ידי ג'מאל עבד אל נאצר, נשיא מצרים, מאוחר יותר. כן יש להוסיף, כמובן, את חסימת מיצרי טיראן לתנועת ספינות לישראל. מעשה שפירושו הטלת מצור ימי על נמל אילת.
צרפת, שבאותם ימים הייתה ספקית מרכזית של נשק ושל סיוע לישראל, דרשה מישראל לפתוח במלחמה נגד מצרים. מלחמה זו תשמש תירוץ לצרפתים ולבריטים לתקוף את מצרים ולהחזיר את תעלת סואץ לידיהן של המעצמות. ואכן כך היה. מבצע סיני התחיל ב-29 באוקטובר 1956 והסתיים בחמישה בנובמבר. המבצע החל בפעולת חיל האוויר: ניתוק קווי הטלפון המצריים בסיני והצנחת גדוד צנחנים במעבר המיתלה. פעולה זו יצרה איום על תעלת סואץ ושימשה עילה להתערבות המעצמות. אלו הציבו בפני מצרים אולטימטום להסגת הצבא המצרי מאזור תעלת סואץ. משלא נענו, הפגיזו את שדות התעופה של מצרים ואפשרו לישראל להשתלט על כל חצי האי סיני ועל רצועת עזה.
צה"ל נכנס לסיני בשלושה צירים מרכזיים: צפוני, מרכזי ודרומי. הפריצה בציר הצפוני החלה באזור ניצנה, דרך מעבר טבעי הנקרא פתחת רפיח. מדובר בשטח של כ-250 קמ"ר, חולי אך עביר, מישורי ונוח, המאפשר הזרמת כוחות שריון לעומק סיני בקלות יחסית. עקב תכונותיו אלו, נבנו באזור מחנות צבא רבים לשמירה ולהגנה מפני פלישות. הצבא המצרי התבסס על מחנות שהצבא הבריטי בנה, והוסיף והקים סביב העיר רפיח מערכת שלמה וסבוכה של ביצורים מוסווים בתוך מטעים ומאחורי שיחי צבר קוצניים. הצבא המצרי ביצר ומיקש היטב את הביצורים כהגנה מפני הצבא הישראלי. משום כך, היה צורך מבצעי לכיבוש מחנות רפיח ולפתיחת צומת רפיח במטרה לאפשר את תנועת כוחותינו לתוך סיני.
המשימה הוטלה על אוגדה 77 בפיקודו של חיים לסקוב. תחת פיקודו, הועמדו חטיבת גולני בפיקודו של בנימין ג'יבלי, זו יועדה לכבוש את המוצבים שבחלקו הדרומי של המתחם, וחטיבת שריון 27 בפיקודו של חיים בר לב, זו יועדה לכבוש את המוצבים שבחלקו הצפוני של המתחם. כן צורפו אליהם יחידות נוספות של נשק מסייע. מולם עמדו הכוחות המצריים, שכללו 17 מוצבים חפורים וממוגנים בשתי רצועות של שדות מוקשים, סוללות תותחים, יחידות נ"ט, חטיבה משוריינת פלסטינית וחטיבה מצרית. גדוד 51 בפיקודו של מאיר פעיל (שנקרא מאירק'ה לפי דרישתו) קיבל את המשימה לפתוח את שדות המוקשים (שד"מים) כאתגר ראשון, לכבוש ארבעה מוצבים באור ראשון ולהשתלט על צומת רפיח.
בליל השלושים בחודש, נשלחה חוליית פלסים (לוחמי הנדסה) לפתוח מעברים בשדות המוקשים לטובת כניסת לוחמי גולני למוחרת. שיטת הפילוס הייתה נעיצת דקר באדמה לגילוי המוקשים בלי שיתפוצצו, חשיפתם ופינויים. ההתקדמות הייתה איטית מאוד ונמשכה כשמונה שעות. בזמן זה, פונו 67 מוקשים פלסטיים ונפתחו שלושה מעברים ברוחב שלושה מטרים כל אחד בשתי הרצועות של השד"מים. במהלך פעולת הפילוס, נורתה אש על הכוחות, ובנסיגה עלה אחד הפלסים על מוקש וגופתו נמצאה רק לאחר שעות.
לאחר פתיחת השד"מים ולקראת הקרב, נשלחה חוליית סיירים לסייר באזור. הסיירים דיווחו כי לדעתם קיים שד"ם שלישי שלא זוהה בתצפיות וכמובן לא נפתח בו מעבר. מח"ט גולני, ג'יבלי, שלח שוב את הפלסים כדי שיחוו את דעתם המקצועית, ואלה טענו כי לא קיים שד"ם שלישי. דיווח נוסף שהתקבל מתצפיות טען כי המצרים זיהו את הפרצות ואף צילמו אותן. התצפית לא זיהתה אם נזרעו מוקשים חדשים שכן השמש המסנוורת לא אפשרה לראות בוודאות.
ליל הפעולה הגיע. בשעה 22.30, יצא גדוד 51 למשימתו רכוב על משאיות ועל זחל"מים ומלווה בטנקים. הסיירת החטיבתית הובילה בראש. מייד כשהכוחות נכנסו לשד"ם, הדליקו המצרים זרקורים והחלו בהפגזה ארטילרית עזה. החיילים יצאו מהרכבים והשתטחו על הקרקע, אולם צלליות הרכב בלטו למרחקים והיו מטרות נוחות לאויב. כלי רכב החלו להיפגע, לסטות מהנתיב הבטוח ולהיפגע גם ממוקשים. רכבים נעצרו וחסמו את השיירה. למעשה, נוצר מחסום ברוחב של עשרה מטרים ובאורך של חמישים. זחל"ם המג"ד ספג גלי הדף מפצצה שהתפוצצה קרוב אליו, והמג"ד עצמו ספג חבטה בראשו. בתחילה, נשארו הלוחמים לשבת ברכבים. רק עם התארכות ההפגזה ועם ההבנה כי החילוץ מהשד"ם ייקח זמן רב, ניתנה פקודה לרדת מהרכבים ולהתחפר בצד.
תמונת המצב בשלב זה הייתה קשה ביותר. הגדוד פילס דרך מעבר בשד"מים ידועים תחת אש וכעת נתקע בשדה מוקשים לא מוכר. רכבים רבים הושבתו, השיירה נתקעה, הכול השתבש, והקרב נראה אבוד. המח"ט, בשומעו את הדיווחים, פקד על מאירק'ה לנטוש את הכלים ולהמשיך בתנועה ברגל. היה זה רגע מכריע בקרב. מחד גיסא, הייתה זאת פקודה חוקית. אך מאידך גיסא, אם המג"ד היה עושה כמצוות מפקדו, היו הגדוד והמשימה כולה בסכנה.
מאירק'ה שמע את הפקודה, אך החליט אחרת, ובמכשיר הקשר ענה למח"ט בבטחה: "שמעתי מה שאמרת, עכשיו תשמע מה אני עושה". למרות פקודת המח"ט, החל מאירק'ה לפנות הצידה רכבים תקועים שחסמו את הדרך. לאחר מכן, פקד על הנהגים להדליק את אורות הרכבים. לאורם, יחד עם פלסים ועם חיילים נוספים, החל לפלס דרך ולפנות מוקשים מהשד"ם השלישי שלא נפרץ. במשך כחמש שעות של עבודת נמלים מייגעת, איטית ותחת אש, פילסו המג"ד וחייליו מעבר בשד"ם שכל רוחבו היה חמישים מטר. בשעה ארבע וחצי לפנות בוקר, יצא אחרון הטנקים משדה המוקשים, והטור החל בהתקדמות מהירה לכיבוש המוצבים. הפלוגות המתינו במשך כל השעות הללו מחופרות היטב בשטח, ולקח להן לפחות חצי שעה להתארגן להמשך תנועה. מאירק'ה החליט לשנות את תוכנית ההתקפה, שממילא השתבשה, ובמקום לתקוף את המוצבים המצרים בהדרגה, לצאת להתקפה במקביל ולאור יום.
כיבוש המוצבים נעשה בקלות יחסית מאחר שהמצרים ברובם נטשו את עמדותיהם בראותם את הכוח הישראלי. לגדוד 51 היה הרוג אחד, בעוד המצרים ספרו עשרות הרוגים. מעט לאחר השעה תשע בבוקר, דיווח מאירק'ה: "הצומת בידי". כיבוש צומת רפיח היה משמעותי כל כך עד כי הרמטכ"ל, רא"ל משה דיין, טרח להגיע לצומת, לחץ את ידי החיילים ואמר: "כל הכבוד, הוכחתם שדבקות במשימה היא מעל לכול". משם, המשיכו כוחות הטנקים לכיבוש העיירה אל עריש, וחיילי גדוד 51 לכיבוש שדה התעופה של העיירה. באירועים אלו, שבו חיילי הגדוד כאלפיים חיילים מצריים.
מאירק'ה פעיל, המג"ד שלימים יהיה להיסטוריון, כתב על המבצע הזה חמישים שנה לאחר שהתקיים:
מן הראוי להקדיש דברים אחדים לדמות המפקד הישראלי, שנועד להנהיג את יחידתו בסבכי מלחמת תנועה מודרנית, נוכח פני האויב. קרבות רפיח הוכיחו, לדעתי, מעל לכל ספק, כי ככל שהמלחמה מהירה יותר, כך נדרשים מפקדי המשנה, עד לדרגים הנמוכים ביותר, לקבל החלטות רבות יותר ובנתוני קרב המשתנים בלי הרף.
בקרב רפיח במבצע "קדש" – קשה למצוא ולו מפקד אחד שפעל באותו יום בדיוק לפי התוכנית. כמעט כל התוכניות השתבשו במהלך הקרב, אולם על אף זאת בוצעו כל המשימות בשלמות ובמהירות... כיוון שחונכו על ידי צה"ל להפעיל את יוזמתם ותושייתם, כאשר לנגד עיניהם עומד העיקרון העליון של המלחמה: "הדבקות במטרה". דמות זו של המפקד, החל ברמה הנמוכה ביותר, היא נכס צאן ברזל אשר עלינו להתמיד ולשקוד על טיפוחו, בהנחה מפורשת כי האיכות הנפשית והשכלית של המפקדים היא הערובה החיונית ביותר לניצחון מהיר, מוחץ ומכריע במלחמה המודרנית.
בשתי מילים, הגדיר מאירק'ה את הסיבה להצלחה: מפקדי גולני. בדבריו, התכוון מאירק'ה פעיל למפקדים שהיו תחת פיקודו. אולם למעשה, בראש ובראשונה, מדובר בו עצמו. הודות לעקשנותו של המג"ד מאירק'ה פעיל (וגם הודות לאומץ ליבו של סמל החבלה בני אילת), הצליח הגדוד להיחלץ משדה המוקשים באיחור של חמש שעות ועדיין לבצע את משימתו: כיבוש מוצבי צומת רפיח מדרום לצפון במהירות וביעילות.
בימי המלחמה שאנו נמצאים בהם, עלינו לזכור שהאנשים ואיכותם אינם משאב בלתי מוגבל ולכן עלינו להשקיע בהם רבות. סרן עמרם, מפקד פלוגה ב' בגדוד 51 שהשתתף עם פלוגתו בקרב רפיח, כתב: "נטוש בצבאנו הצעיר ויכוח ישן מהי המשמעת... אולם, את תמצית מושג המשמעת ניתן לדעתי לראות כך: בקרב, עת יצעק המפקד 'אחרי' – יקומו החבר'ה וילכו. זוהי המטרה אליה יש לחנך את הטירון. הוויכוח הוא על הדרך להשגת הדבר".
הנכס הגדול ביותר של מדינת ישראל הוא האנשים ובעיקר המפקדים. המפקדים והחיילים הפשוטים הם אלו שהכריעו את קרב רפיח כשהכול בו השתבש. מפקדי גולני וחיילי גולני לצד מפקדים, חיילים ואזרחים מכל היחידות ומכל המגזרים, אותם גיבורים, הם אלו שהצילו את מדינת ישראל באותו יום נוראי בשבעה באוקטובר. הנכס הגדול ביותר של מדינת ישראל הוא האנשים ובעיקר המפקדים. המאמר נכתב בסמיכות לימי התשועה, יום הזיכרון ויום העצמאות. חובה עלינו לזכור את הדברים ולהיות ראויים לחללים וגם לחיים.