חזרה למאגר הכתבות
ר' מיכל הירושלמי
איתי פלינט הוא מנחה ומורה לשל"ח במחוז ירושלים.
עוד אחר צוהריים של יום סתיו סגרירי בין סמטות שכונות נחלאות, ריח החגים באוויר. פה רעש דפנות של סוכה נגררות וכאן ילד רץ ובידיו ארבעה מינים. ליבי עוד בימי חופשה, ואנוכי בימים הנוראים. עוד מעט ניכנס לימי היראה – ימים של חגים המהולים ביראת כבוד לאלו אשר נפלו, נרצחו ונחטפו במלחמה המתמשכת.
אני חוצה את הרחובות אגריפס, משכנות, שריזלי ובירב. פה שריד של רסיס בתריס ושם בור מים ששרד את ימי המצור במלחמת השחרור והיום על פתח הבור מונחים עציץ וספסל. אני הולך בין ילדים וילדות המשחקים ברחובות ומצפה לפגוש את אשר נשען על משענתו מרוב ימים.
כך, בעודי חולם וכמעט דורס חתולה ברגליי, פגשתי את חברי מימי בית הספר. והוא, בזוהר מיוחד, אומר לי: "בוא אחריי. מראה כזה רק ירושלים יכולה לספק לעולם." הרי ידוע שעשרה קבין של סיפורים ירדו לעולם ותשעה וחצי נטלה ירושלים. את החצי הנותר, יש אומרים, השאירה לבוא הגואל אשר יביא עימו בעת זריחת השמש על פני המזרח.
התקרבנו לבתי ראנד, אותם בתים אשר ר' מנחם מנדל הכהן ראנד בנה לאחר שחיידק הנדודים הביאו לבנות שכונה חדשה בירושלים. מספרים שבהיותו בגיל שיבה, ביקש לחפור מנהרה מן היקב אשר בחצרו בעיר העתיקה אל הר הבית. לסקרנים אמר: "כבר אינני צעיר, אבל כוהן אני. בבוא העת, אצטרך להזדרז כדי להגיע ראשון להר הבית."
שכונה זו, כמו שכנותיה, בנויה חומה וחצר, בורות מים במרכזה וילדיה רצים וצוהלים לקראתנו בפאותיהם המסתלסלות, הרי לא בכל יום מבקרים בשכונתם מי שאינם נמנים על החסידות. בעודי משתובב עימם, נקלטה בזווית עיני דמות יהודי ישיש אשר בצעד קל מטפס ועולה על סולם הניצב ארצה וראשו מגיע השמיימה. נשימתי נעצרה, אך ראיתי בת צחוק עולה על פניו של חברי והבנתי שכאן הסיפור מתחיל.
"ר' מיכל," קרא חברי, והלה נופף לו לשלום והמשיך לטפס מעלה מעלה אל מנורת הרחוב להחליפה באחרת. לאחר גמר מלאכתו, ירד חיש קל ופנה לעברנו וסימן לחברי לעזור לו להכניס את הסולם למחסן שמא יטפס עליו אחד הקינדרלעך הסובבים סביבנו סחור סחור. ר' מיכל הוא נין ונכד למשפחת ראנד, זריז כסבו הגדול. בגילו המופלג, הקרב למאה, הוא רץ ומקפץ כאחד הנערים, ואנו אחריו, שהרי אין זה ראוי שנפגר אחריו.
כעבור שעה קלה של מחזה משובב זה, ישבנו לשוחח עם ר' מיכל. בעברו שילב בין ספרא וסייפא כתלמיד בישיבת חברון וכעובד במפעל המשפחתי לייצור מרצפות בשכונת בית ישראל היושבת על הגבול. שאלתיו: "ר' מיכל, את ר' אברהם הכרת?" וענה לי מה שענה על חוזק לימוד התורה ועל החברותא שאיתו היה מתפלפל אל תוך הלילה. אבל במסחר מרצפות ידע פחות להתמקח. חייכתי ואמרתי: "כן, בדיוק כמו הזיידי שלי."
את הגבול ר' מיכל זוכר היטב. עיניו מלאו דמעות כשסיפר על הקרב האחרון במלחמה לשחרור העיר העתיקה, קרב שבו השתתף. "פגזים שרקו, וכדורים עפו לכל עבר. זכיתי להיות ממפעילי הדוודיקה, ואני זוכר איך הגיעה הפקודה פעם אחר פעם: נסו שוב, אולי הפעם תפגעו, אולי הפעם זה יגיע. אך היא בשלה ,מסרבת לחרוץ גורל בירושלים. 19 שנים חיכינו מאז אותו לילה, כאבי היה קשה מנשוא שהרי בידי היה הדבר. אך לא יכולתי לה לירושלים. 19 שנה. והיום, עשרות שנים לאחר מכן, עדיין אני צועד בכל ערב שבת אל הכותל המערבי ומשם לחצר סבי לשיר לכה דודי, להתחבר למילותיו של רבי שלמה אלקבץ – 'רב לך שבת בעמק הבכא והוא יחמול עלייך חמלה.' אני משתדל לעשות השתדלות, ואת חמלתו עליי אני פוגש יומיום – עם הילדים, עם הסולם ועם משפחתי האהובה כאן בירושלים."
כך סיים ר' מיכל, ודוק של עצבות ירד עלינו באותה שעת בין ערביים. אך מייד התעשת וקם על רגליו לצעוד לבתי מונקטש השכנה לתפילת מנחה בשטיבלעך ולשיעור היומי. בידו האחת סימן לנו להצטרף אליו, וכך צעד אחר צעד הלכנו לצידו. הוא עצר לאחר כמה צעדים והפליג בסיפור על ירושלים של בין המלחמות. לאחר מכן המשכנו בצעידה, וחברי שאל את ר' מיכל אם ברצונו לעמוד לנוח. בת שחוק עלתה על פניו של ר' מיכל, ואנו, שכבר למדנו להכירו, הבנו שעוד סיפור יגיע במהרה. אך ר' מיכל הפתיע אותנו ואמר: "לא בגלל עייפות, חלילה, או בגלל סיפורי ירושלים עצרתי, אלא שירושלים בכל מהותה היא לימוד וחסד, ואנו השתהינו מצעידתנו כיוון שחתולות הרחוב עצרו לאכול ולא רציתי להפריען." השתוממנו מגודלו של יהודי ישיש ופשוט זה, אשר בנועם הליכותיו מלמד אותנו דרך ארץ מהי. נפרדנו ממנו לשלום בכניסה לבית הכנסת. ר' מיכל הפקיד אצלנו את הקב הנותר של היופי ושל הסיפור, אלו יחדיו לימדונו ירושלים מהי.