חזרה למאגר הכתבות
דרך הקלה לסייר בתל אביב יפו
חדווה בן סיני, מורה לשל"ח וחברת מטה אגף של"ח וידיעת הארץ
שנים רבות חיכינו, התמודדנו עם שינויי נתיבים ועם סגירות של רחובות שלמים, עם אבק ועם רעש... אבל היה שווה! הרכבת הקלה כאן! 24 קילומטרים של נסיעה נקייה, עילית ולעיתים תחתית, כל הדרך מפתח תקווה דרך בני ברק, רמת גן, תל אביב-יפו ועד בת ים. 12 תחנות יש לקו האדום בתחומי העיר תל אביב, חלקן תחתיות וחלקן עיליות.
אז, בהתאם לחדשות אלו, מדורנו "סיפורי תל אביב" יציע סיור בעיר לאורך הקו האדום של הרכבת הקלה. נכיר דרך נוספת ליהנות מנפלאותיה של העיר תל אביב. ובאילו תחנות נבחר הפעם?
נרד בתחנת בלומפילד, בשדרות ירושלים, ונצעד משם אל אצטדיון בלומפילד. אילו היינו חוזרים בזמן אל חורף בסוף המאה ה-19 (לימים שהרכבת טרם הגיעה לארץ ישראל) ונעמדים ממש במקום שבו עומד האצטדיון כיום, סביר להניח שהיינו מתבוססים בביצה הגדולה שנקוותה במקום ונתנה לו את שמו "הבאסה", ביצה בערבית. הייתה זו ביצה רדודה, כזו שאפשרה קצת חקלאות, אך פחות התאימה למגורים.
בתחילה גידלו המתיישבים הטמפלרים במקום תפוחי אדמה. רק אחר כך החלה קריירת הספורט להתפתח. בתחילה כמגרש כדורגל ששימש את הקבוצה הערבית "שבאב אל ערב)" נוער הערבי) לאחר מלחמת העצמאות, עברה מחלקת הנוער של הפועל תל אביב ממגרשה הישן במונטיפיורי לשחק במגרש היפואי, בבלומפילד.
האצטדיון, שנבנה בזכות תרומתם של האחים בלומפילד מקנדה, נחנך ב-26 ביוני 1962. נציין שמשחקי הפועל התקיימו תוך כדי פעולות ההריסה של המגרש הישן. הבנייה החדשה כללה תעלות ניקוז שנועדו למנוע את הישנות "הבאסה", חדרי עיסוי ו-22 אלף מקומות ישיבה! המגרש שימש לאימוני הפועל תל אביב כמו גם לאימוני קבוצות "חסרות בית" שהתנחלו במגרש לאורך השנים. כיום, המגרש משמש את הקבוצה הבוגרת של הפועל למשחקים. מלבד הפועל, גם בני יהודה ומכבי תל אביב משחקות באצטדיון.
עובדה נוספת שאולי לא ידעתם על בלומפילד: בעונת המשחקים של שנת 1968, נעשה ניסיון להשתמש באצטדיון כמגרש כדורסל – באותם ימים עוד שיחקו כדורסל במגרשים פתוחים. על המגרש בבלומפילד הותקן פרקט, הפועל אירחה את משחקי העונה ואף זכתה בדאבל היסטורי! אך זמן קצר אחר כך הוחלט כי המשחקים חייבים להיערך במגרשים סגורים, החלטה שהובילה לפרדה דומעת מהפרקט שהותקן רק זמן קצר לפני כן.
מכאן אפשר לצעוד מערבה ולהתענג על שיטוט בסמטותיה של יפו העתיקה, שבה עסקנו בגיליונות קודמים. כן אפשר לעלות לרכבת הקלה ולנסוע לנקודה נוספת.
נחזור לשדרות ירושלים ונעלה לרכבת הקלה, הפעם לכיוון פתח תקווה, ונרד בתחנת יהודית. כשנצא מהרכבת התחתית אל פני רחוב מנחם בגין, נפנה בפינת הרחוב לשדרות יהודית. אנחנו נמצאים בשכונת מונטיפיורי. בעברה, נתחמה השכונה במערב במושבה שרונה ובמזרח בנחל איילון, כיום נתיבי איילון, בצפון בפרדס אבו חסן (היום שכונת נחלת יצחק) ובדרום בפרדס אבו עלי (כיום רחוב יצחק שדה). עד סלילת נתיבי איילון בשנת 1972, היה הנחל גורם שהשפיע מאוד על התפתחות השכונה. לנחל איילון יש אופי שיטפוני, הוא יבש בקיץ ושוצף ושוטף בימות החורף, לעיתים אף עולה על גדותיו.
באמצע המאה ה-19, רכש רבי יהודה מראגוזה פרדס במקום זה ומכונת השקיה משוכללת שיובאה מניו אינגלנד! חוסר בקיאותו של מראגוזה בתפעול מערכת ההשקיה ובעבודת הפרדס הביאו להפסדים כבדים. כדי לסייע לו, חכרה מנהיגת המתיישבים האמריקנים שהתגוררו בסמוך לשכונה, קלורינדה מיינור את הפרדס מידי מראגוזה. שנתיים לאחר חכירת הפרדס, נחלץ משה מונטיפיורי לעזרתו של מראגוזה, רכש את הפרדס, תיקן את הנדרש והותיר את הפרדס בידיה של גברת מיינור לאחר שזו הבטיחה להעסיק אך ורק פועלים יהודים. הפרדס עבר טלטלות רבות, ולאחר מותו של מונטיפיורי הוחכר לחברת כי"ח וניתן להשגחת בית הספר החקלאי מקווה ישראל. גם פעולה זו לא הניבה רווחים רבים מהפרדס. בשנת 1922, נמכרה הקרקע לחברת בנייה וזו הקימה במקום הפרדס את שכונת מונטיפיורי (בתחילה חשבו לקראו לשכונה גנניה, אך דוד ילין התעקש להנציח בשמה את פועלו של מונטיפיורי). רחובה הראשי של השכונה נקרא על שם יהודית רעייתו של מונטיפיורי. שמה של השכונה, שבאיטלקית משמעותו "הר הפרחים", משך אליה עולים רבים מלוב. מבחינתם, השם נשמע מבשר טובות (זה היה בטרם הציף נחל איילון את השכונה). מלבדם, דרו בשכונה עולים מרוסיה ומגרמניה. תחילה הוקמו בשכונה צריפי עץ, וזמן קצר אחר כך נבנו גם בתי אבן. מרבית תושבי השכונה הראשונים התפרנסו ממשק חלב ומבתי מלאכה לתעשייה קלה שנפתחו בשכונה. נתן אכסלרוד, תושב השכונה, ייסד בה את חברת הסרטים "כרמל".
כותרות העיתון זעקו על עץ התפוז האחרון מפרדס מונטיפיורי שהועתק ברוב הדר לפארק הירקון. לימים, יספר אברהם ווינברג, מוותיקי השכונה, כי בסיור בשכונה בלוויית אורי דביר, הצביע על עץ תפוז עייף וציין, סתם כך, כי זהו השריד האחרון לפרדס מונטיפיורי. אורי דביר כתב ופרסם, ולימים ציטט אותו כל מי שהכרת הארץ ואהבתה זרמו בעורקיו.
בבית מספר 12 בשדרה, התגוררו הסופרים יהושע בר יוסף ובנו יוסף בר יוסף. האחרון אף כתב מחזה בהשראת השכונה הנקרא "הפרדס". נמשיך להתהלך בשדרות יהודית ונגיע לבית מספר 9, בית משפחת צוונג. רזי צוונג, בספרו "שכונה אחת, ואדי אחד וכלניות", סיפר על בית המשפחה ועל בית המרקחת השכונתי שהיה בקומת הקרקע ושאותו ניהל סבו. הבית היה למקום מפגש לתושבי השכונה וגם לדיירי השכונה הסמוכה שרונה. מבין "חברי הפרלמנט", זכר רזי את מיקי הרשל, המתאבק שזכה באולימפיאדה בשנת 1932; את הבמאי דוד דוידוב, שייסד את התיאטרון העברי הראשון בתל אביב, אף הוא תושב השכונה; את החוקר והסופר יעקב רימון, ואת ירושלים סגל, חלוץ תעשיית הסרטים.
כיום, שינתה השכונה את פניה. מרבית הבתים נעלמו, ואת מקומם תפסו בניינים גבוהים. בחלקה המזרחי של השדרה, מתנוסס גשר יהודית שמאפשר מעבר לרחוב יגאל אלון גם כשנחל איילון עולה על גדותיו. את מרכז השדרה מעטרים מקומות ישיבה מוצלים, ומשני צידי הרחוב בתי קפה שבזכותם כל עצירה במהלך הסיור יכולה להיות נעימה וטעימה!
כפי שצוין בתחילת הכתבה, 12 תחנות יש לרכבת הקלה בתל אביב, עיליות ותחתיות. כל שנדרש הוא להחליט היכן לעצור ולאיזה כיוון להתחיל ללכת. תל אביב, כתמיד, תחשוף בפני המהלך ברחובותיה פינות חמד וסיפורים מרתקים.