חזרה למאגר הכתבות
מסע מעצב זהות – ביקור בגבעת תום ותומר (משלט 105)
מנה חלפון הוא מפקח במינהל חברה ונוער, מדריך מסעות בני נוער בארץ ובפולין.
"ההלך – ברדתך לנגב זכור אותנו" (אבא קובנר")
במסע מעצב זהות, אנו פוקדים אתרי תקומה ומעמיקים בסיפורי הציונות. בכתבה זו, ברצוני להציע ביקור בפינת חמד שסיפורה הוא סיפורה של הארץ במאה האחרונה. סיפור מעורר השראה. במסע "שואה ותקומה – ממשבר לצמיחה", שאותו מובילים מורי השל"ח, אנו מבקרים בקיבוץ נגבה ועורכים טקס למרגלות אנדרטת המגינים המרשימה של האומן נתן רפפורט.
סמוך לקיבוץ נגבה נמצאת גבעת תום ותומר – אתר המספק לנו נקודה משמעותית נוספת במסע הזיכרון. הגבעה היא אתר קרבות ממלחמת הקוממיות ואתר הנצחה ל-73 נופלי אסון המסוקים שאירע ב-1997. הכניסה לגבעה היא מכביש 3612. משער הכניסה של נגבה נצא צפונה לכיוון כביש מס' 3, וכעבור קילומטר נפנה לפי השילוט מערבה אל עבר הגבעה.
הסיור בגבעה מתחיל בעמוד החשמל הנמצא סמוך לחנייה, ועליו מצוירות 73 יונים לבנות. העמוד הוא פרי עיצובו של מפכ"ל המשטרה לשעבר והמנכ"ל של חברת החשמל רפי פלד.
נפתח בתצפית ממגרש החניה אל נגבה וסביבותיה. קיבוץ נגבה עלה על הקרקע ביולי 1939 כחלק מיישובי חומה ומגדל. נגבה היה הדרומי ביישובי המפעל ההתיישבותי החשוב שנועד לקבוע את שטחי המדינה היהודית אם וכאשר תיקבע תוכנית חלוקה. את היישוב הקימו בוגרי תנועת הנוער השומר הצעיר. קיבוץ נגבה, המרוחק מנקודות יישוב יהודיות, סבל מיום הקמתו מבידודו במרחב הכפרי העוין. כדי לאפשר אספקת מים סדירה לתושביו, הוקם מגדל המים שלימים היה לסמלו של הקיבוץ.
במהלך מלחמת העצמאות, תקפו המצרים את נגבה פעמים מספר. אחת ההתקפות נבלמה בשערי הקיבוץ בקרב גבורה שהתרחש ב-12 ביוני 1948. המצרים ביססו את התקפתם על מערך עמדות שולטות שהקימו בגבעות הסובבות את נגבה, בהן גם גבעה 105 שעליה אנו ניצבים (שמות הגבעות מסמנים את גובהן המוחלט של הכיפות מעל פני הים). אור ל-13 ביוני 1948, הוטל על גדוד 54 של חטיבת גבעתי לכבוש את הגבעה כדי להקל את ההגנה על נגבה. לוחמי גבעתי נתקלו בהתנגדות עיקשת של החיילים המצרים. מפקד הגדוד, צבי צור (לימים הרמטכ"ל), הורה לפלוגת הג'יפים של הגדוד לתגבר את כוח התקיפה. בואו של הכוח הרכוב חולל את השינוי הנדרש והביא למנוסת המצרים כשהם מותירים בשטח הגבעה נפגעים רבים.
בעקבות הקרב הקשה, הוציא קצין התרבות של חטיבת גבעתי דף קרבי שבו נכתב כי לציון המשימה וכאות הוקרה וכבוד, תיקרא מעתה הפלוגה הממונעת "שועלי שמשון". בקרב לחם גם אורי אבנרי, והוא תיאר נאמנה את זיכרונותיו מתקופת הקרבות בנגב בספרו "בשדות פלשת". במהלך ההפוגה השנייה, כתב אבנרי שיר, ומרדכי זעירא הלחין אותו. לימים זכה השיר לביצועה של הזמרת שושנה דמארי:
ארבעה, ארבעה על הג'יפ הדוהר
ובוקע השיר מן הלב,
והשביל בדרכם מרקד ומזמר,
זה השביל המוביל אל האויב...
("שועליו של שמשון")
לאחר מלחמת העצמאות, שימשה הגבעה שעליה אנו עומדים מחצבת כורכר. במהלך השנים, ננטשה המחצבה. יואב קידר, חבר קיבוץ נגבה, הגה רעיון להקים בגבעה גן בוטני לצמחי ארץ ישראל שכה אהב. במו ידיו סילק יואב את ערמות האשפה, עיצב את אופי פני הקרקע של הגבעה, ובעזרת בנו הקטן תומר ובהצעתו של עזריה אלון, החל לשתול מגוון מיני צומח במקום.
אסון המסוקים הוסיף נדבך זיכרון נוסף לגבעה:
ביום שלישי, ארבעה בפברואר 1997, בשעות הערב, המריאו שני מסוקי יסעור של חיל האוויר ממנחת מחניים לעבר דרום לבנון. היה זה בתקופה שצה"ל שהה ברצועת הביטחון. כדי להימנע מפגיעת ארגון החיזבאללה בחיילנו שבשיירות האספקה, עלה הרעיון להטיס את הלוחמים למוצבים הנמצאים בסיכון – בופור ודלעת.
כאמור, בליל ארבעה בפברואר, סמוך לנקודת חציית הגבול מעל היישובים שאר ישוב ודפנה, התנגשו המסוקים ו-73 הלוחמים שהיו בהם נהרגו. בין הנופלים היה תומר קידר ז"ל, לוחם בפלוגת החבלה של חטיבת הנח"ל ובן קיבוץ נגבה. יואב קידר, אביו של תומר, החליט לשנות את אופיו של הגן הבוטני, שאותו טיפח שנים רבות בגבעה שעליה אנו עומדים, לגן הנצחה לזכרם של תומר ושל לחברו לספסל הלימודים תום כיתאין ז"ל שנהרג גם הוא באותו אסון. תום ותומר למדו בתיכון צפית בכפר מנחם – תיכון אזורי לבני ההתיישבות. שניהם שירתו בחטיבת הנח"ל ונפלו באותו המסוק.
בגבעה נשתלו רבים מהצמחים ומהעצים המאפיינים את ארץ ישראל, ובתקופת האביב הפריחה בגבעה מרשימה בעוצמתה. בהיעדר אתר הנצחה רשמי לחללי אסון המסוקים (אתר ההנצחה הממלכתי הסמוך לקיבוץ דפנה נחנך רק בשנת 2008), היה מפעל הנצחה חשוב זה לאתר התייחדות עם כל 73 חללי אסון המסוקים. יואב וחגית קידר כתבו: "הגן הוקם לזכר נערים שהתנדבו לזחול על קוצים, ללכת למסעות מפרכים, להתאמן בירי ביום ובלילה ולהביא את כוחם הפיזי וחוסנם הנפשי לקצה גבול היכולת על מנת להבטיח לעצמם, לנו ולכל היהודים באשר הם קיומה של מדינה יהודית."
נפנה ימינה בשביל ונבחין בשלטי הסברה המגוללים את פרטי האסון לצד הצמחייה הצעירה. בהמשך מופיעים שמות חללי האסון על פי יחידותיהן הצבאיות. 73 חללי אסון המסוקים הגיעו מכל חלקי הארץ ומכל גווני החברה הישראלית. כאשר נכנסים לתוך פינת ההתייחדות, מתנגן ברקע שירו של חיים גורי "הרעות":
אך נזכור את כולם
את יפי הבלורית והתואר
כי רעות שכזאת לעולם
לא תיתן את ליבנו לשכוח.
לכל אחד מאיתנו, מאלו שהיו כאן כשפרטי האסון נחשפו, יש זיכרון אישי מאותו לילה. הזיכרון האישי שלי הוא סמ"ר אסף דהאן ז"ל מירושלים. תלמידי האהוב מתיכון דנמרק ומדריך של"ח צעיר בצוות הבית ספרי. אסף הרבה לטייל בשבילי הארץ והיה מהמש"צים המצטיינים של המחוז. השילוב של ידיעת הארץ ואהבתה, מנהיגות טבעית ותחושת שליחות הביא את אסף לשירות משמעותי בצה"ל. אסף שירת בפלוגת העורב של חטיבת הנח"ל ונפל באסון המסוקים עם חבריו לנשק תום ותומר.
הביקור בגבעה מותח קו ישיר בין הציונות של דור מקימי המדינה, שנאחזו בכל פיסת קרקע אפשרית, ללוחמי צה"ל של שנות התשעים – שנולדו למדינה מבוססת, אבל נצרו בתוכם את תחושת השליחות של המייסדים.
ברדתנו לנגב, אנו אכן זוכרים.