חזרה למאגר הכתבות
יצירות יוצרות לאומיות: סיור בעקבות הקשר שבין אומנות ללאומיות במרחב תל חי
ליאור שמש היא מורת דרך, תוכניות חינוכיות, אנ"א.
בחג השבועות, החל בתחילת הקיץ, קוצרים את ראשית התבואה. פעולה הנועלת שנה חקלאית שהחלה עם חרישת השדות וזריעתם. בתקופת בית המקדש, היה נהוג להקריב קורבן לחם מביכורי החיטה. בימינו, חג השבועות נועל פרק חשוב במעגל השנה היהודי-ישראלי. ימי הזיכרון לשואה ולגבורה, לנפגעי פעולות האיבה ולחללי צה"ל, כמו גם יום העצמאות, מזכירים לנו את אלו שהקריבו את חייהם בדרך להקמתה של מדינה יהודית ולמענה.
בעשור הראשון למדינה, שבו עלו ארצה רבבות יהודים בעלי תרבות ומנהגים שונים, עוגנו ימי הזיכרון הללו בחוק ברצון לייצר מכנה משותף, זיכרון קולקטיבי ולאומי שיאחד את העולים ושייצור אתוס ישראלי חדש. כדי לתמוך בציון המועדים החדשים שנוספו ללוח השנה, עשתה המדינה שימוש מרתק בכלי נוסף – באומנות. אומנות היא כלי המשמש לא רק לקישוט, אלא גם להעברת מסרים לציבור. בסיור רגלי קליל, שמתחיל באנדרטת האריה השואג ושאורכו כשעתיים, נצעד בטבע ונתרשם מהדרך שבה השתמש הממסד הציוני באומנות להבניית זיכרון לאומי.
את היום נפתח באנ"א תל חי, הממוקמת במורדות אצבע הגליל ושתחתיה פרוס נוף עמק החולה המרהיב. ממרפסת התצפית המופלאה שבאכסניה, נבחין בעונה זו בשדות הקצורים כיאה לחג הקציר, באחרונות השלוגיות שעל פסגת החרמון וברמת הגולן באופק. התבליט והמסבירן שבמרפסת יעזרו לנו לזהות אתרים במרחב ולהבין לעומק את הסוגיות הלאומיות שהתעוררו באזור, כמו: המלחמה על המים, ייבוש החולה, והתהוות הגבולות. כחוויה משלימה לתצפית ולסיור, מומלץ להשתתף בתוכנית החינוכית המוצעת באכסניה, "יושבים על הגדר", שכוללת מיצג אורקולי ותחרות ידע אינטראקטיבית.
מהאכסניה נעלה ברגל או ברכב אל נקודת ההתחלה של הסיור באנדרטת האריה השואג, שניצבת גם היא מעל נוף העמק. האזור שאליו נצפה היה מוקד למחלוקת בין בריטניה לצרפת לאחר מלחמת העולם הראשונה, ולאחר מכן בין צרפת לערבים המקומיים, מה שערער את המצב הביטחוני במרחב באותה תקופה. נסיבות אלו היו הרקע למאורעות תל חי – נקודת התיישבות יהודית באצבע הגליל שנודעה בעיקר בזכות קרב של קומץ לוחמים יהודים בהשתתפותו של יוסף טרומפלדור מול כוח ערבי מקומי. שמונה מתיישבים יהודים נהרגו כאן באותם אירועים, ועל שמם קרויה קריית שמונה שמדרום, ולזכרם הוקמה ב 1934, בחסות המוסדות הלאומיים, האנדרטה בעיצובו של אברהם מלניקוב. האנדרטה מוקמה מעל קבר אחים של הנופלים והיא נחשבת לאחת האנדרטות העבריות הראשונות המבטאות לאומיות ארצישראלית: יללת האריה, חיה המייצגת כוח, מביעה את כאב האובדן. פני האריה מופנות מזרחה, אל השמש העולה ואל מסופוטמיה, בהשפעת הפיסול המצרי והאשורי. זוהי דוגמה ליצירות ששימשו השראה לאומנות כנענית, שביקשה להדגיש את הקשר שבין עמי כנען והמזרח על תרבותם העשירה ובין העם העברי בארץ ישראל במאה ה-20.
לאחר צעידה קצרה בשביל, נגיע לפסל נוסף המכונה "משה", של האומן בוריס שץ. זהו דגם מוגדל של פסלו המקורי של האומן שפיסל את דמות משה רבנו מחזיקה את עשרת הדיברות (1892). הפסל שלפנינו מספר לנו על הקשר שבין האומנות לציונות כבר מראשיתה. שץ היה אומן יהודי וציוני נלהב שסלל את הדרך לדורות של אומנים שהגיעו אחריו. הוא התפרסם בזכות עבודותיו שעסקו בדמויות תנכיות, כמו זו שלפנינו, שבאמצעותן ביטא את רעיון תחייתו של עם ישראל. כדי להבטיח צמיחה של אומנים עבריים נוספים, ייסד שץ את "בצלאל", שהיה בית הספר העברי הראשון לאומנות בארץ ישראל.
נתקדם דרומה ונחצה במנהרה את כביש 9977 ומשם נמשיך בשביל העפר. משמאלנו נראה את חצר תל חי, שלאחר קום המדינה נהייתה מחווה נטושה לאתר הנצחה לקרב תל חי וללוחמיו. החצר היא כיום מוזיאון בתשלום וחלק ממרחב גן לאומי תל חי, שמטרתו להנכיח את האירועים בזיכרון הקולקטיבי הישראלי. הגן הלאומי מתפרס מהכביש שאותו חצינו בצפון ועד קריית שמונה בדרום, על מורדות המדרון היורד מאצבע הגליל. דרך העפר שבה אנו צועדים חוצה יער קק"ל המכונה "גן הפסלים", וביניהם נשוטט כעת.
בשנות השמונים והתשעים, התקיימו ביער פסטיבלי פיסול שערכו הרשויות במטרה להנכיח את הזיכרון הלאומי במרחב באמצעות אומנות בטבע. אומנים מהארץ ומחו"ל – כמו יגאל תומרקין, מנשה קדישמן, דני קרוון, דליה מאירי – הגיעו הנה כדי ליצור ולהשאיר אחריהם למעלה משישים עבודות שיהיו לנקודות עניין מסקרנות ולחלק בלתי נפרד מהנוף. שוטטות בשבילים הצרים שבין הפסלים תזמן לנו לא רק ראייה של עבודות סטטיות אלא גם ראייה של פסלים דינמיים שמתהווים וצומחים עם הזמן. פסל נפלא כזה, בשם "ספר הטבע", עשה האומן טים אולריקס מגרמניה כשיצר מצבות אבן ובתוכן נטע עץ זית. הפסל מייצג את המתח שבין עץ הזית, המסמל את החיים, למצבות, שמסמלות את המוות. אולי הוא מציג אף את התגברות החיים על המוות.
נתקדם דרומה לכיוון תל רועים, תל ארכיאולוגי קטן ובו מוצב צבאי נטוש, שבמדרון הדרומי שלו נמצא אחד הפסלים המפורסמים באזור, הוא התחנה האחרונה בסיורנו. שם, בין עצי הזית, נחפש קשת גדולה עשויה סלעי בזלת. אבני בזלת אופייניות לגליל העליון המזרחי, והאומן דוד פיין הציב אותן זו על גבי זו עד שנוצרה קשת. לא רחוק מכאן, בתל דן, נמצאה אחת הקשתות הקדומות בעולם, וייתכן שהייתה ההשראה לפסל. בניית קשת דורשת מיומנות גבוהה שכן אבן תומכת באבן והסוד הוא להניח נכון את אבן הראשה. גם הקשת שמולנו מוחזקת באבנים בלבד והיא שער למרחב שכן נוף עמק החולה וקריית שמונה נשקפים מתוכה. כמו האבנים שתומכות זו בזו ליצירת הקשת המקומית, כך גם האומנות, כפי שראינו בסיור, היא האבן התומכת בתהליך יצירת הזיכרון הלאומי ובחיבור האדם למרחב הנופי של תל חי.