חזרה למאגר הכתבות
כפר העיוורים בגדרה
ד"ר רונן סלע הוא מורה לשל"ח בישיבת השומרון
מוריה צור היא מורה לחינוך מיוחד.
בדרך כלל, יסיירו המבקרים בגדרה ברחוב הבילויים, במוזיאון גדרה ותולדות הבילויים, בעקבות שרידי בתי המושבה שייסדו הבילויים. לא רבים ישימו פעמיהם לכפר אוריאל, כפר העיוורים הנמצא סמוך לחלקו הצפוני של רחוב ויצמן ולמרגלות גבעת המייסדים. לשם פנינו מועדות הפעם! אנו ממליצים לקרוא את ספרו של אלי עמיר "נער האופניים" (עם עובד, 2019), המתאר את קורותיו בשכונה, לפני היציאה לסיור.
בעשור הראשון להקמת מדינת ישראל, נוצרו קונפליקטים בין עולים ותיקים לחדשים ואתגרים הנוגעים להתייחסות לבעלי מוגבלויות ולשילובם באוכלוסייה. ממעט בתי המייסדים שנותרו, ניכר שהבתים מרוחקים מהמושבה גדרה המקורית (נוסדה בתקופת העלייה השנייה כחלק מהמהפך הציוני).
כפר אוריאל נולד מתוך רעיון ליישב עולים עיוורים ואת בני משפחותיהם בגדרה ולשלבם בתעסוקה. בין השנים 1967-1950, יושבו במקום שישים משפחות עולים – מתימן, מעיראק, מפרס, מבולגריה ומפולין. על אף היות מיזם זה יחיד מסוגו, הוא שיקף את הלך הרוח של מדיניות הממשלה בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל בסוגיית קליטת עולים בעלי מוגבלויות ראייה. כיום כפר אוריאל הוא שכונה רגילה במושבה גדרה, המאוכלסת ברובה על ידי תושביה המקוריים וצאצאיהם.
אז איך התחיל הכול?
היישוב היהודי בארץ לאחר מלחמת השחרור מנה 600,000 נפש. היישוב כולו, וגדרה בכללו (האתר הרשמי של גדרה, www.gedera.net), התגייס למשימת קליטת העלייה הגדולה ובין השנים 1953-1949 קלט כשלושת אלפים עולים שהגיעו מכל קצוות תבל. המלב"ן (מוסדות לטיפול בעולים נחשלים) הקים את כפר אוריאל בשנת 1951. הרעיון היה ליישב בכפר כמאה משפחות עיוורים ולאפשר להן להתפרנס מעבודה במקצועות שהוכשרו להם במחנות הכשרה במפעל שיוקם במרכז הכפר.
כצעד ראשון בהקמת הכפר, נבנו צריפי עץ למגורים. גודל כל צריף היה 36 מ"ר, והוא כלל מבואה, חדר קטן, מטבח, מקלחת ושירותים. הרצפה הייתה מאריחי בטון או מעץ. תקן דיור זה היה גבוה ביחס לפחונים במעברות. לצד מבני המגורים, הוקם מפעל ייצור לצורך העסקת העיוורים. במפעל ייצרו מזרנים, מקלות מטאטאים, סלים, מחצלות ועוד.
אכלוס הכפר נעשה בשלבים, בכל פעם הובאה קבוצה ממחנה אחר. רוב המשפחות בכפר היו מתימן ומעירק ובודדות הגיעו ממערב אירופה. רוב ראשי המשפחות לא היו עיוורים מלידה, אלא התעוורו כתוצאה ממחלות ומתאונות שונות. בתחילה כונה המקום כפר העיוורים או שיכון העיוורים. התושבים הרגישו ששמות אלו מדגישים את מוגבלותם, ולכן שונה השם לכפר אוריאל, שם שסימל את מה שהיה חסר לתושביו: אור מהאל (מרים ביליג ורחל שרעבי, "כפר אוריאל: מפעל התיישבותי לעיוורים בגדרה בשנים 1968-1950, קתדרה, 124 (תמוז תשס"ז), עמ' 158-141).
המפעל שהוקם בכפר העיוורים היה ניסיון ראשון מסוגו לבסס יישוב שלם של עיוורים על יגיע כפיהם ולרכז בו שירותים קהילתיים. מאחר שהעובדים היו עיוורים, היה צורך במדריך בכל מחלקה שיפעל בצמוד להם. בהתחלה הובאו מדריכים מחוץ לכפר, אחר כך נבחרו מדריכים גם מבין עובדים שהיו כבדי ראייה. תפקידו של המדריך היה לספק את חומרי הגלם, להשגיח על ביצוע העבודה ולרשום את ההספק היומי של כל עובד.
חלק מן המועסקים הועסקו על בסיס יומי ואחרים בקבלנות. היו שלקחו עבודה הביתה כדי להרוויח שעות נוספות. רק נשים בודדות, בעלות משפחה גדולה, זכו לקבל עבודה במפעל. הן הועסקו במלאכות שהגברים העיוורים לא יכלו לבצע, כגון תפירה וניקוי המפעל. שאר הנשים עבדו, נוסף על עבודתן במשק הבית, בעבודות חקלאיות ובמשקי בית מחוץ לכפר. משרד הסעד טיפל בארגון מכירת תוצרתם של כל מפעלי העיוורים בארץ, בכללם המפעל בכפר אוריאל, והקונים העיקריים היו הסוכנות היהודית ומשרד הביטחון. בשנת 1951, דיווחה הנהלת מלב"ן כי המפעל הוקם והניסיון הצליח. העיוורים תושבי הכפר עובדים ומייצרים תוצרת משובחת אשר אינה נופלת בטיבה ואינה עולה במחירה על התוצרת המקבילה הנעשית על די אנשים רואים.
שנה וחצי לאחר הקמתו, נראה היה כי הכפר כבר אינו בגדר ניסיון התיישבותי. התושבים היו לעובדים עצמאים המתפרנסים בכבוד, היו שהצליחו אף לחסוך והשקיעו את כספם בשיפור צריפי מגוריהם וברכישת מכשירי בית (אזי, פ', 'דוח מלב"ן, על פעילות מוסדותיו בארץ", הארץ, 25 באוקטובר 1951). עם זאת, סבלו תושבי הכפר משרפות חוזרות ונשנות שנגרמו בעת בישול, במיוחד במקרים שבהם שני בני הזוג היו עיוורים. בתחילת שנת 1953, נפגשו נציגי הכפר עם שרת העבודה דאז, גולדה מאירסון, ודרשו כי יבנו להם בתי קבע מלבנים. משזה לא קרה, יצאו התושבים להפגין בירושלים, אולם גם זה לא עזר. כעסם של התושבים החריף. בסופו של דבר, סוכם שייבנו בתי אבן, אך דרישת התושבים להוזלת מחיר הדירה לא נענתה.
תושבי הכפר סיפרו כי היו מודעים להצלחות המפעל וטענו שקופחו מן ההתחלה. לטענתם, הם עבדו קשה ולא תוגמלו בהתאם. בשנים הראשונות להקמת המפעל, כשבארץ שרר מחסור כלכלי, לא היה קשה לשווק את התוצרת במחיר מתקבל על הדעת. כמו כן, נהנו המפעלים מהקלות מסוימות במיסים ומפטור ממכס על חומרי גלם, אך הקלות אלו בוטלו במשך הזמן. בנוסף, הפסיקו הסוכנות היהודית ומשרד הביטחון את התקשרותם עם המפעל. בו בזמן הופיעו בשוק החופשי מוצרים חדשים וזולים שיוצרו במפעלים ממוכנים. העיוורים התקשו להתחרות במפעלים אלו. בדוח של מלב"ן נכתב שהוצאות המפעל הלכו וגדלו והגירעון תפח משנה לשנה. פעולות שונות ננקטו בניסיון להציל את המפעל: נבדקה אפשרות לייצור סחורות אחרות או להכשרת העובדים למקצועות חדשים, אך מגבלותיהם של העיוורים לא אפשרו זאת.
העובדים הסוציאליים של מלב"ן ניהלו משא ומתן עם כל אחד מהעובדים בניסיון לשכנעו לעזוב את המפעל בתמורה למענק פיצויים. 17 עובדים בחרו בפתרון זה ועזבו עם משפחותיהם את הכפר. שעות העבודה של הפועלים, הייצור והתקנים של המפקחים ושל מנהלי החשבונות צומצמו. היקף פעילותו של המפעל הלך והצטמצם. בשנת 1960 הועסקו בו 66 עובדים, ובשנת 1967 נותרו רק חמישים. בתחילת שנה זו, הודיעה הנהלת מלב"ן כי החליטה סופית להסתלק מניהול המפעל.
איך מגיעים לכפר?
מתקדמים מזרחה ברחוב פייבל (המשך של רחוב הבילויים). ברחוב פינס פונים לכיוון צפון (הליכה של כחמש דקות) עד רחוב וייצמן. בוויצמן הולכים מזרחה עד מקלט הסמוך לגינה ציבורית ופונים לרחוב יששכר. בכל הרחובות הסמוכים בתים בעלי קומה אחת צמודי קרקע. הגעתם לכפר העיוורים!