מים לדוד המלך | גיליון 15

סיפור המים לדוד המלך הוא סיפור של קוד אתי מקראי. הסיפור עוסק במשימה לא ראויה, וככזה הוא סיפור רלוונטי מאז שחר ההיסטוריה של הקרבות ועד היום. הסיפור מתאר מנהיגים ולוחמים שיצאו לקרב והתמודדו עם דילמה בין חשיבות המשימה אל מול סיכון חיי הלוחמים! מציאות זו מדגישה מיוחד את מודעות הפיקוד לסיכון חייהם של הלוחמים.

"וְדָוִד אָז בַּמְּצוּדָה וּמַצַּב פְּלִשְׁתִּים אָז בֵּית לָחֶם 
וַיִּתְאַוֶּה דָוִד וַיֹּאמַר: מִי יַשְׁקֵנִי מַיִם מִבֹּאר בֵּית לֶחֶם אֲשֶׁר בַּשָּׁעַר 
וַיִּבְקְעוּ (יסתערו) שְׁלֹשֶׁת הַגִּבֹּרִים (על) בְּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים 
וַיִּשְׁאֲבוּ מַיִם מִבֹּאר בֵּית לֶחֶם אֲשֶׁר בַּשַּׁעַר 
וַיִּשְׂאוּ וַיָּבִאוּ אֶל דָּוִד 
וְלֹא אָבָה לִשְׁתּוֹתָם!!!
 וַיַּסֵּךְ (הקדיש) אֹתָם לַה' 
וַיֹּאמֶר חָלִילָה לִּי ה' מֵעֲשֹׂתִי זֹאת 
הֲדַם הָאֲנָשִׁים הַהֹלְכִים בְּנַפְשׁוֹתָם
 וְלֹא אָבָה לִשְׁתּוֹתָם"

(שמ"ב כג, א-יז)

סיפור זה הוא חלק מיחידה העוסקת בגיבורי דוד, המביאה סיפורים קצרים על עלילות גבורה של יחידים מגיבורי דוד. אומנם הסיפור קצר, אך עוצמתי ורב משמעות. הוא עוסק בדוד בהיותו בפעילות מבצעית מול יחידה פלישתית שחדרה לאזור הרי יהודה. לפי הסיפור, נראה שדוד היה סגור במוצב (מצודה), במגננה, והתאווה לשתות מים מהבאר שבבית לחם. כלומר, לא חסרו מים לדוד, אבל הוא חשק במים קרים ורעננים מהבאר של בית לחם (המים במימייה הצבאית אף פעם לא טעימים). חשק זה הביא את דוד לומר "מי ישקני מים", בגדר משאלה בעלמא, כאילו אמר: הלוואי ואוכל לקחת שלוק ממים אלה.

שלושת הלוחמים שבסיפור שייכים ליחידת "הגיבורים", "הסיירת של דוד". למעשה, מדובר בשלושת הלוחמים הטובים ביותר בכל הצבא. כל אחד מהם ביצע בתפקידו הצבאי משימות כמעט בלתי אפשריות (ראו בספר שמ"ב). שלושת הגיבורים החליטו לבצע את המשימה להרוויית צימאונו של מלכם ולהשקותו במים הקרירים של באר בית לחם, משימה הדורשת חדירה מעבר לקווי האויב הפלישתי. הפועל "ויבקעו" מדגיש שהשלושה פרצו דרך מחנה פלישתים בלחימה אקטיבית, כלומר, ביצעו הסתערות הרואית וסיכנו נפשם למות. לאחר מכן, עלה בידם לשאוב מים מן הבאר על אף נוכחות מצב הפלישתים במקום ועל אף ששלושתם לבדם ביצעו את המעשה.

בהמשכו של הסיפור, יש חזרה מילולית על דברי דוד, חזרה שתפקידה הספרותי הוא להדגיש שהלוחמים מילאו את משאלתו במדויק. אך, במפתיע – על אף שהמבצע שהיה כרוך בקשיים ובסכנה הצליח, והלוחמים הגישו את המים לדוד – הוא, בניגוד למצופה, סירב לשתותם. במקום לשתות את המים, אמר דוד: "הֲדַם הָאֲנָשִׁים הַהֹלְכִים…", כלומר, דוד המשיל את המים לדמם של אותם שלושה גיבורים שסיכנו את נפשם בשביל המים הקרירים. השאלה הרטורית באה לנמק את הימנעות דוד משתיית המים ולטעון שאילו שתה אותם היה זה כאילו שתה את דמם של לוחמיו כי בסיכון חייהם הביאו מים אלו.

הסברו של דוד להתנהגותו בא לאחר מעשה, בהבינו שהלוחמים סיכנו את חייהם ללא צורך. אומנם הם "שלושת הגיבורים", והם עשויים לא חת, ואומנם פעולתם נעשתה בהתנדבות מלאה, ייתכן אף ללא פקודתו של דוד, ובכל זאת הטריד המעשה את דוד. בסיפור זה, מופתיות הדמויות מעצימה את המסר: דמותו של דוד, מלך ומפקד נערץ שעשוי לבטל בקלות את ערך חייהם של חיילים רבים, ודמותם של שלושה חיילים, אומנם הגיבורים והמפורסמים ביותר בחיילי דוד, אך עדיין פקודים שביצעו משימה מסוכנת ומיותרת. משום הסכנה ומשום חוסר החשיבות שבמעשה, הוא אינו ראוי ואינו מוסרי. זה עיקרו של המסר האתי הטמון בסיפור.

מעשים מעין אלו מוכרים לנו היטב לאורך ההיסטוריה ואף מימינו אלו. אציין דוגמה היסטורית ידועה: נפוליאון התגאה פעם באוזניי מטרניך שהוא יכול להרשות לעצמו לאבד 30,000 איש בחודש בלי לחשוש לדעת הקהל. הסיפור התנכי עוסק בערכי מוסר בזמן מלחמה ובהתנהגות אתית ראויה. הוא מעלה אחת מהסוגיות האתיות הקשות והמורכבות העולות בזמן מלחמה מאז ומעולם: סוגיית סיכון חייהם של הלוחמים וסוגיית השיקול של ערך החיים מול חשיבות המשימה או נחיצותה. חלק גדול מסיפורי הקרבות בתנ"ך מכילים מסרים אתים מורכבים בתוך מעטפת של סיפור היסטוריוגרפי. בכך סוד עוצמתם וחשיבותם.