חזרה למאגר הכתבות
עד שנראה את החיטה צומחת שוב / יואל זילברמן, מנכ"ל ומייסד השומר החדש
"עד עולם נאהב אותך מולדת
אנו לך בקרב ובעמל"
(נתן אלתרמן)
בשל טלטלת המלחמה שהביאה לחוסר בידיים עובדות, נקלע ענף החקלאות הישראלית למשבר חריף וקיומי. בעקבות משבר זה, יצא השומר החדש בשיתוף רבבות מתנדבים למבצע להצלת המזון של ישראל. בכל יום, אלפי מתנדבים מכל רחבי ישראל ומכל הקשת הישראלית מגיעים לשטח – קבוצות ובודדים, משפחות, חברות וארגונים, מערכת החינוך והמגזר העסקי. בזכותם החקלאים מצליחים להציל יבול רב מהשמדה ולהשקות ולגדל את המזון שכולנו זקוקים לו. חוויית החיבור לאדמה משקמת, מחזקת ומחברת גם אותנו, המתנדבים. עצם המאמץ המשותף מחבר אותנו זה לזה ומחבר כל אחד לעצמו, ולכוחות המזינים והמרפאים שיש בכל אחד מאיתנו, ואלו יוצאים החוצה בעבודת האדמה.
המחרשה וקו הגבול
משפטו המזוקק של יוסף טרומפלדור לפני מאה שנה: "במקום שבו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון, שם יעבור גבולנו", לא הפסיק מעולם להיות אקטואלי ומקבל בשבועות האחרונים משמעות קיומית אף יותר. כבר בשבוע הראשון של המלחמה, לא היה אפשר להתעלם מהחוסרים שמתחילים להיווצר במחלקת הפירות והירקות בסופרים. אנשים עברו מסופר אחד למשנהו כדי למצוא תפוחי אדמה, בטטות, עגבניות ותוצרת חקלאית נוספת. חקלאי העוטף, שעבדו יומם ולילה כדי לגדל את התוצרת שצריכה להיקטף בימים אלה, מתמודדים עכשיו עם שבר עצום של חורבן, עם קהילות שהתפרקו וצריכות להיאסף מחדש.
זאת ועוד, העובדים הזרים בישראל, שלכאורה ענו עד היום על מצוקת הידיים העובדות בחקלאות, אינם מוכנים להסתכן ביציאה לעבודה בשדות. האסון העצום לא פסח גם עליהם, עשרות מהם נרצחו באכזריות ואחרים נחטפו לעזה. האם במקרה רצחו המחבלים הנתעבים מדאעש גם את העובדים הזרים או שמא הייתה מחשבה מאחורי הרצח הנתעב הזה – הבנה שאותם אנשים שהגיעו לכאן להתפרנס הם חלק אינטגרלי וחשוב מהעשייה החקלאית? הבנה מזעזעת שפירושה שהאויב רצה לא רק לרצוח אותנו, אלא להמיט עלינו אסון לדורות.
המצב בשטח חמור מאין כמוהו. לארגון השומר החדש הגיעו בשבועות האחרון מאות פניות של חקלאים וחקלאיות שנשארו ללא ידיים עובדות. נכון לעכשיו, יש אלפי טונות של תוצרת חקלאית שמחכה להיקצר. אין מי שישמור, אין מי שיקטוף, אין מי שימסוק, אין מי שיחלוב את הפרות, אין מי שיבטיח את ביטחון המזון של ישראל. הסיוע המבורך שאנו רואים בתחומים רבים וחשובים צריך להתרחש עכשיו גם בענף החקלאות. מדינת ישראל כולה זקוקה ללוחמים וללוחמות שיצאו לשדות על תקן חיל שדה כדי להשיב את החקלאות לסדרה. כמו הלוחמים בחזית, אנו נדרשים לפעול למען החקלאות ולמען עתיד מדינת ישראל, למען ביטחון המזון ולמען המשך קיומו של מפעל החקלאות הלאומי.
איך עושים זאת? זה תלוי בכל אחת ואחד מאיתנו וכן כרוך בהחלטה שכל מסגרת חינוכית שחוזרת לשגרה צריכה להיות חלק מהמאמץ המלחמתי ולהביא צעירים לשדות, לכרמים ולמטעים. זה הזמן לחזור בכל הכוח לעבודה עברית, ואולי העשייה גם תרפא קצת מהכאב הגדול שבלב. רק אם נפעל למען החקלאות, התוצרת והמזון, רק אם נגיע לאזורי הספר ונקצור את התבואה, נוכל להבטיח שעוד יגיע יום שבו נראה את החיטה צומחת שוב אחרי החורבן הנורא.
לחתימת הדברים, נביא כאן שורות מספר מתוך מכתב פתוח לציבור בישראל שכתבו תלמידי כיתות י"ב שנחלצו לעבודת משק בקיבוצים בזמן מלחמת העולם השנייה. בימים ההם כמו בזמן הזה, נראה כי הבגרות בהיסטוריה מתקיימת בין תלמי השדה לא פחות מאשר בין כותלי הכיתה:
האומנם לא נתבייש לשקר לעצמנו כי רק זהו המעשה אשר בידנו לעשות עכשיו – להמשיך לשבת על ספסל הלימודים, ולעסוק בהכנת תעודת הבגרות? האם לא מחללים אנו את התרבות הזאת שאנו עוסקים בה? האם לא לחרפה תהיינה לנו תעודות הבגרות הללו? האם אין אנו אומרים, כי האשם ברצח הוא לא רק הרוצח, אלא גם זה העומד מנגד ואינו מציל – ואנחנו עצמנו נעמוד מנגד?
והלא יש בידנו לעזור, במלאכת ההגנה ובמלאכת ההצלה. ולמה אין הנוער זז? ולמה הוא ממשיך בשגרת חייו הרגילה...? אולם האם נסתפק בתביעה הזאת בלבד? אם אמנם דולק בלבנו זיק המצפון האנושי והלאומי, אם אמנם חי דם ישראל בדמנו – הן לא נוכל להרגיע את עצמנו בתביעה רק מאחרים, ובאותו זמן נישאר לשבת על ספסל הלימודים. הן קודם כל נבטל את ההסדר המיוחד הזה כלפי עצמנו! חדורי הכרה זאת קמנו, קבוצת תלמידים ראשונה, הפסקנו את הלימודים, הלכנו למשק אשדות-יעקוב, כדי להתרכז יחד ולהתגייס בצוותא לתפקידי התגוננות. הננו עובדים במשק החקלאי, במלאכה ובחרושת... הננו שלמים בהרגשתנו, כי העמדנו את עצמינו במקום הנחוץ, כי בכל מאמצינו הגופניים והנפשיים אננו מכינים את עצמנו לעמוד בכל תפקיד – להגן ולבנות, לעלות ולכבוש, להערות את כל יכלתנו. הננו קוראים לכם: הצטרפו אלינו!. נקום עכשיו, ללא דחיות, ונמלא את חובתנו האישית, הלאומית! נהיה ראויים ל'תעודת בגרות' אשר ההיסטוריה העברית המרה תעניק לנו! בואו, בואו הכול!.
(מכתב השמיניות תש"ג, אשדות יעקב, 1943 ארכיון הקיבוץ)