חזרה למאגר הכתבות
זאב זאב
רונן כהן, ממונה של"ח וידיעת הארץ במחוז מרכז
אגדה אינדיאנית מספרת על זקן משבט הצ'ירוקי האומר לנכדו: בכל אדם חיים שני זאבים, וביניהם מתחולל קרב. זאב אחד רע, כועס, קנאי, שקרן, מלא אגו ועוד. ואילו השני זאב טוב, מלא שמחה, אהבה, טוב לב ונדיבות. לפי האגדה, הנכד שואל את סבו איזה מבין הזאבים מנצח, והסב עונה לו: "הזאב שאותו אתה מאכיל, הוא זה שמנצח."
בישראל קיימים שני מיני זאבים עיקריים ושניהם טובים – תלוי את מי שואלים: האחד מתת המין ההודי והוא נפוץ בגליל, בגולן, ביהודה ובשומרון; השני הוא תת המין הערבי והוא נפוץ בנגב. בנוסף, אפשר למצוא בדרום גם פרטים אחדים של זאב זהוב אפריקאי, מין שבמשך 150 שנה זיהו אותו המדענים בטעות כתן זהוב משום שבין הזאב הזהוב והתן הזהוב קווי דמיון רבים ומשום שבישראל הם מתקיימים באותו תא שטח.
הזאבים בישראל נמצאים בעיקר בשטחים פתוחים. אוכלוסייתם מונה כמה מאות פרטים. להקות זאבים הן קבוצות חברתיות הצדות יחד, משחקות ואפילו מייללות יחד. הזאבים חיים בקבוצה משפחתית הכוללת גילאים שונים ונשלטת על ידי הזכר הדומיננטי והנקבה הדומיננטית. קבוצה כזו מונה בין חמישה לארבעים פרטים. מספרם של הזאבים בארץ הולך ופוחת כתוצאה מהרעלות, מירי של מגדלי בקר וצאן, מדריסה על ידי כלי רכב ומכלבת. אם חשבתם פעם ללמוד מקווין קוסטר לרקוד הורה עם זאבים, כפי הנראה לא יהיה לכם קל למצוא להקה בארץ...
בשנת 1872, מצאו ציידים בג'ונגל ההודי ילד בן שש מסתובב עם להקת זאבים. "ילד הזאב ההודי", דינה סנישר, התהלך על ארבע בקבוצת הזאבים שבתוכה גדל ואותה החשיב כמשפחתו. הציידים רצו להציל את הילד ולכן הרגו את הזאבים ולקחו את הילד עימם. סיפורו של דינה היה ההשראה לסיפורו של הסופר רודיארד קיפלינג "מוגלי מלך הג'ונגל".
הזאב מוזכר במקורות יהודיים בהקשרים שונים, לרוב כסמל או מטפורה וברוב המקרים במשמעות קשה או מאיימת. לדוגמה, כסמל לאויב, לסכנה, להרס ולאכזריות: "זְאֵב עֲרָבוֹת יְשָׁדְדֵם" (ירמיהו ה, ו); "כִּזְאֵבִים טֹרְפֵי טָרֶף לִשְׁפָּךְ דָּם לְאַבֵּד נְפָשׁוֹת" (יחזקאל כב, כז). התייחסות אחרת לזאב מובאת בהקשר לימות המשיח: "זְאֵב וְטָלֶה יִרְעוּ כְאֶחָד" (ישעיהו סה, כה).
בספרות ובתרבות בכלל, נמצא התייחסויות רבות לזאב (פטר והזאב, הזאבה של רמוס ורומולוס, אנשי הזאב ועוד). כפי הנראה, דבר זה מצביע על כך שבני אדם ראו זאבים בקרבתם מאז ומעולם. המונח "זאב בודד" הוא לכאורה אוקסימורון משום שהזאב הוא חיה חברתית החיה בלהקות. הזאב הבודד הוא זה שעזב את הלהקה או גורש ממנה. כמוהו, גם האדם שמוגדר זאב בודד, מבחירה או לא, מבלה את חייו בבדידות, פועל לבדו, מתנתק, מתבודד ומספק את צרכיו לעצמו בעצמו. האם המונח הוא חיובי או שלילי? ההיבטים החיוביים שבהיות אדם זאב בודד כוללים גילוי עצמאות ויוזמה, יכולת מיקוד, נחישות ויצירתיות שאינה מושפעת מנורמות או מציפיות קבוצתיות. לעומת זאת, ההיבטים השליליים שבהיות אדם זאב בודד כוללים תחושות בדידות ובידוד, העלולות להשפיע על הרווחה הנפשית והרגשית, פרספקטיבה מוגבלת, חשיפה גדולה לסיכונים וסיכויי הישרדות פחותים. להיות זאב בודד יכול להיות חיובי או שלילי, תלוי בנסיבות ובבחירות שבוחר אותו אדם.
מושג נוסף שקיבל השראה מכך שהזאב הוא חיה חברתית הוא "אדם לאדם זאב". כנראה משום שלזאבים יש מבנה היררכי ברור והם יכולים להיות תחרותיים ואגרסיביים ביחסם זה לזה, במיוחד בנוגע לדומיננטיות, לטריטוריה ולמשאבים. כך גם אצל בני האדם. מקורו של הביטוי הוא במחזה הרומי "החמורים", שכתב פלאוטוס ב-195 לפנה"ס. הביטוי מציין שבני אדם יכולים להיות תוקפניים, אלימים וטורפים ביחסם זה לזה. הביטוי מדגיש את הצד האפל שבטבע האנושי ואת הפוטנציאל לגילויי אכזריות ואנוכיות בחברה. הזאבים וחיי החברה שלהם משמשים אנלוגיה לכך.
מקורו של הביטוי "זאב בעור של כבש" כנראה בברית החדשה, בבשורה על פי מתי, פרק 7, פסוק 15: "הִשָׁמְרוּ לָכֶם מִנְּבִיאֵי הַשָׁקֶר הַבָּאִים אֲלֵיכֶם בִּלְבוּשׁ כְּבָשִׂים וּבְקִרְבָּם זְאֵבִים טֹרְפִים הֵמָּה". המשל של זאב בלבוש של כבש מייצג אדם, או דבר, שנראה על פני השטח תמים ומיטיב ואינו מזיק, אך למעשה הוא מסוכן.
הרעיון של זאב הלובש לבוש אחר כדי להונות טרף או אויבים מופיע גם בסיפורי עם ובאגדות, כמו "הזאב בבגדי כבשים" של איזופוס, שם מתואר זאב הלובש בגדי כבשים כדי להתקרב לעדר כבשים ולתקוף אותם; "כיפה אדומה" של האחים גרים, סיפור המתאר את הזאב שוכב במיטתה של הסבתא לאחר שטרף אותה כשהוא לובש את בגדיה לשם התחזות ובציפייה לתקוף גם את כיפה אדומה. עם הזמן, נהיה הביטוי "זאב בעור כבש" למטפורה פופולרית המתארת יחידים או מצבים שבהם המראה החיצוני מטעה, והדברים אינם תמימים כפי שהם נראים.
ביטוי המתאר אובדן אמינות הוא "זאב זאב". מקורו במשל של איזופוס המספר על נער צעיר שנתבקש לשמור על עדר הכבשים של הכפר. כדי לבדר את עצמו, החליט הנער לצעוק "זאב! זאב!" ולהזעיק את כל תושבי הכפר ללא סיבה. תושבי הכפר מיהרו לעזרת הנער וגילו, פעם אחר פעם, שאין זאב והנער רימה אותם. יום אחד באמת הופיע זאב, והנער זעק לעזרה, אך תושבי הכפר התעלמו ממנו. כתוצאה מכך, טרף הזאב כבשים רבים. הלקח המוסרי מהמשל הוא ששקר או מרמה ללא הרף יובילו לאובדן אמינות ואמון. קשה להאמין לאדם שמשקר כל הזמן גם כשידבר אמת. הביטוי "זאב זאב" הוא למעשה אזהרה מפני קריאות שווא לסיוע העלולות להוביל לתוצאות חמורות כאשר מתעוררים מצבי חירום אמיתיים.
בנבואת אחרית הימים של הנביא ישעיה, נאמר: "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ" (ישעיהו יא, ו). הפסוק מתאר מצב שבו הטורף והנטרף חיים בשלווה זה לצד זה ללא חשש. פסוק זה ואלו שאחריו מתארים תקופה של שלום, של פיוס ושל אי אלימות. הזאב כאן מסמל את הטורף המאיים ומביע את התקווה לימים שבהם סכסוכים ועוינות נפתרים, ושלווה ואחדות שורות גם על עולם שנראה מפוצל ושבור.
פתגם ספרדי אומר: "מי שנמצא בחברת זאבים ילמד ליילל". משמעותו היא: אנשים שמכניסים את עצמם לקבוצה מסוימת יאמצו בסופו של דבר את התכונות, את ההרגלים ואת ההתנהגויות של אותה קבוצה. השימוש בזאבים בביטוי זה מעיד על כך שהאדם רואה בזאבים קהילה ייחודית, שלה מאפיינים ומנהגים המשפיעים על היחיד ועל גורלו.
ההגדרה "כלב זאב" נובעת מהסכמה מחקרית שלפיה הכלב מקורו בזאב שבוית לפני אלפי שנים. כנראה שהביות החל מתועלת הדדית ומקרבה פיזית בין האדם והזאב. הזאבים נמשכו לשאריות מזון שהאדם הותיר. אט אט, בהשפעת נוכחות בני האדם, נהיו הזאבים סבלניים ופחות תוקפניים כלפי האדם וכך השיגו יותר מזון ובמקביל הגנו על האדם מטורפים אחרים.
היכולת לביית זאבים טמונה, כנראה, במבנה החברתי של הזאב ובנאמנותם של חברי הלהקה לזכר האלפא השליט. הזאב הפראי שהופרד מלהקתו קיבל ברבות הימים את משפחתו של האדם שהחזיק בו כלהקה שלו ואת ראש המשפחה כמנהיג. המסירות והנאמנות למנהיג ולחברי הלהקה אפשרו שלב נוסף בביות. בעקבות הביות, החל תהליך שהבדיל בין זאבים לכלבים במבנה המורפולוגי וההתנהגותי. לאחר הרבה שנים, בשל ברירה טבעית ובשל התערבות האדם, התפתחו מגוון גזעי כלבים. למרות השוני שבין הגזעים השונים, כולם שייכים לאותו מין. כלב זאב הוא גזע הנוצר בהכלאה בין כלב ביתי לזאב הבר האפור.
השם "זאב" כשם אדם מוזכר כבר בספרות הקודש: "וַיִּלְכְּדוּ שְׁנֵי שָׂרֵי מִדְיָן אֶת עֹרֵב וְאֶת זְאֵב" (בראשית מט, כה). מאז אנו מוצאים שם זה פעמים רבות לאורך ההיסטוריה האנושית. בהענקת שם זה, כיוונו הורים להעניק לילדם תכונות הדומות לתכונות הזאב: חריפות, כריזמטיות, ביטחון עצמי גבוה, מהירות וחדות מחשבה. בין הזאבים המוכרים נמצאים בנימין זאב הרצל, זאב ז'בוטינסקי, זאב וילנאי, זאב רווח ועוד.
את סוף הכתבה אקדיש לסוף סיפורו של דינה סנישר, ילד הזאב ההודי. בשל המידע המצומצם מאותה תקופה, גורלו אינו ברור. ידוע שהוא הובא לבית יתומים באגרה שבהודו והתמודד עם האתגרים שבהסתגלות לחיי אדם. אך למרות הניסיונות, הוא לא הצליח להשתלב לגמרי בחברה האנושית. ישנן השערות שונות בנוגע לסוף חייו. השערה אחת היא שהוא נפטר בבית היתומים שבו חי את חייו, ואילו השערה אחרת טוענת שהוא חזר לטבע ואולי הצטרף שוב ללהקת זאבים.