חזרה למאגר הכתבות
על החיטה
יעקב שקולניק, עוסק בידיעת הארץ וכותב בשביל הקרן הקיימת ישראל, החטיבה לחינוך וקהילה
החיטה, משבעת המינים שבהם התברכה ארץ ישראל, היא כנראה סמלו המובהק ביותר של חג השבועות. הצטרפו אלינו לטיול קצר בעקבות תולדות דגן זה – שמתחיל בליקוט חיטה ובקלייתה בתקופה הניאוליתית, עובר דרך המכתש והעלי, סוקר גם את אבני הרחיים וכמובן אינו מדלג על אהרון אהרונסון ועל "אם החיטה". חיטה על קצה הגרגר.
עוד בימים שבהם היה בית המקדש קיים, היו מביאים בחג השבועות את "שתי הלחם" – קורבן מנחת הביכורים, שהוא לחם שנאפה מביכורי החיטה שנקצרה באותה שנה. כבר אז הייתה ברורה חשיבותה של החיטה וחיוניותה למזון ולחיים. כי בלי חיטה אין לחם, וגם אין עוגות...
אהבה רבת שנים
האדם זיהה את הערך התזונתי שבגרגרי החיטה ככל הנראה בתקופה הניאוליתית. בני אדם חיו אז מציד ומליקוט מזון, והם אספו את הגרגרים הבשלים ואכלו אותם כמו שהם או קלו אותם באש (גרגרי חיטה קלויים נקראים קָלִי).
ההשערה היא שהיו מי ששמרו גרגרי חיטה בצד, וכך גילו שהם נובטים לצמחים חדשים. אז חשבו האנשים שבעצם, במקום לחפש גרגרי חיטה, הם יכולים לאסוף את זרעיה ולגדל אותה בעצמם. כדי שציפורים לא יאכלו את הזרעים, הם עשו גומה באדמה, הטמינו בה את הגרגרים וגידלו חיטה. כך החל האדם להיות חקלאי ולגדל חיטה.
חיטת הבר
חיטה היא אכן צמח התרבות העתיק ביותר. ארכיאולוגים גילו גרגרי חיטה תרבותית מלפני כ-12,000 שנה בשרידי מדורות עתיקות בחָרִן. כן, זו אותה חרן מספר בראשית, העיר שממנה, על פי המקרא, יצא אברהם אבינו. בימינו, זהו כפר בדרומה של טורקיה. ממצאים שנמצאו באתרים מעט מאוחרים יותר לימדו שתרבות החיטה התפשטה לרחבי המזרח התיכון כולו – לטורקיה, לסוריה, לירדן, לעיראק וגם לישראל.
יש הבדל קטן, אבל חשוב מאוד, בין חיטה תרבותית לחיטת הבר. שלא כמו אצל חיטת הבר, השיבּוֹלִיוֹת (החלקים של השיבולת שנושאים את הגרגרים) של החיטה התרבותית אינן מתפרקות ונופלות לארץ, כך שהרבה יותר קל לאסוף את גרגריה. לכן דאג האדם לטפח ולזרוע בשדותיו חיטה תרבותית. אבל, לחיטה התרבותית יש גם חסרונות: במהלך טיפוח הזנים התרבותיים, איבדה החיטה תכונות חשובות אחרות, למשל עמידות למחלות מסוימות.
אהרון אהרונסון ו"אם החיטה"
שני דברים גרמו לכך שאהרון אהרונסון (1919-1876) היה לאיש מפורסם: האחד – הוא היה מאנשי מחתרת ניל"י, שריגלה למען הבריטים כאשר תכננו לכבוש את ארץ ישראל מידי הטורקים; והשני – גילוי חיטת הבר, הידועה גם בשם "אם החיטה", שבזכותו נודע שמו ברחבי העולם. אבל אהרונסון לא היה הראשון. לפניו, מצא את חיטת הבר חוקר אוסטרי בשם תיאודור קוטשי. קוטשי שוטט בעולם, אסף כ-30,000 צמחים והביא אותם למוזיאון הטבע של וינה. בשנת 1865, הוא עלה לחרמון ואסף כמה דגני בר. לחוקרים במוזיאון לקח זמן רב למיין את הצמחים שאסף, ורק אחרי שלושים שנה הם גילו שבין צמחי החרמון הוא מצא צמח אחד קטן של חיטת בר. זו הייתה תגלית עצומה כיוון שאת חיטת הבר אפשר להכליא עם חיטה תרבותית ולהעניק לצומח תכונות של עמידות למחלות ותכונות רצויות נוספות.
עכשיו נותר למצוא אדם שיעלה לחרמון וימצא את אותה חיטת בר. באותם ימים, נמצאה ארץ ישראל תחת שלטון הטורקים, והם לא ראו בעין יפה אירופים שמשוטטים כך סתם בתחומי הארץ ויכולים לשמש מרגלים. המשימה הוטלה על אהרון אהרונסון, מומחה לחקלאות ולבוטניקה, שגר בזיכרון יעקב. כך, בשנת 1905, השתתף אהרונסון במשלחת חקר ראשונה לחרמון, במימון קרן קיימת לישראל, אולם הוא לא מצא את החיטה.
ביוני 1906, יצאה שוב משלחת לחרמון. בדרך, לנה המשלחת במלון בראש פינה. אהרונסון ניצל את הזמן לשיטוט במורדות הדרומיים של נחל ראש פינה, מעל בית הקברות של היום, ודווקא שם, במקרה, מצא את חיטת הבר. מאוחר יותר באותו מסע, הוא מצא את החיטה גם בחרמון.
גילוי אם החיטה היכה גלים בעולם. אהרונסון נעשה מפורסם וקיבל תקציב להקמת חווה לחקר החיטה בארץ ישראל. הוא הקים את החווה המפורסמת בעתלית והוכיח בניסויים שיש קשר בין "אם החיטה" לחיטה התרבותית.
הדרך אל הלחם / אגדה עממית
איכר אחד חרש את שדהו וכשהתעייף התיישב לנוח. עבר שם זאב, ניגש אל האיכר ושאל:
מה אתה אוכל? לחם, אמר האיכר.
תן לי חתיכה, אף פעם לא טעמתי לחם.
נתן לו האיכר חתיכת לחם והזאב נהנה מטעמה.
אני רוצה לעשות לחם, אמר. איך עושים את זה?
קודם, קח מחרשה וחרוש את האדמה.
ואז יהיה לחם?
לא, קודם צריך לזרוע את האדמה.
ויש לחם?
לא, צריך לחכות לגשם, לתת לחיטה לגדול ולפני שבועות היא תבשיל.
ואז כבר יש לחם?
לא, אז צריך לקצור ולהביא את השיבולים לגורן.
או, ואז אוכלים לחם.
עוד לא. צריך לדוש את החיטה, לאסוף את הגרעינים, לטחון אותם לקמח...
אה, ועכשיו יש לחם?
חכה עוד קצת. צריך לעשות מהקמח בצק, ללוש אותו, ליצור כיכר לחם ולאפות בתנור.
ואז סוף סוף יש לחם?
כן, אז תחתוך לך פרוסה ותאכל.
אתה יודע מה, אמר הזאב. זה קצת יותר מדי עבודה. אני הולך לצוד ארנבת.
הגורן
זריעה ויותר ממנה קציר היו מלאכות קשות, והדרך מחיטה קצורה אל לחם עוד נותרה ארוכה. ראשית, היה צריך להפריד את הגרגרים מהשיבולים. תחילה הפרידו את הגרגרים בעבודת יד על ידי מלילת השיבולים או חביטה בהן במקלות. רק מאוחר יותר, למד האדם את מלאכת הדיש, כלומר: להפריד את הגרגרים בכוח בעלי חיים. הדייש נעשה בגורן – רחבה עגולה שבה סובבו השוורים או החמורים או כל בהמה חזקה אחרת.
בכל כפר, ייעדו מקום מיוחד לגורן. תחילה הניחו את אלומות התבואה בהיקף הגורן והידקו אותן זו לזו ואז הוליכו את הבהמות על האלומות. הדיש נעשה ברגלי הבהמות או באמצעות מורג שהבהמות גררו אחריהן. בסיום הדייש, זרו את הגרגרים ברוח כדי להפרידם מהתבן, ואחר כך ניפו אותם בכברה כדי לנקותם מעפר ומאבנים קטנות.
הדייש חולל מהפכה שכן באמצעותו לא רק שהפרידו את הגרגרים מהשיבולים, אלא גם קיצצו את הקש (קני השיבולים) לתבן שבהמות יכולות לאוכלו. בהמות אינן יכולות לאכול קני קש שלמים. התבן היה תוצר חשוב לאיכרים, שנזקקו לכוח בהמות כדי לייצר מזון לעצמם.
לעיתים הביאו לגורן צמחי בר כדי לעשות מהם תבן או חומר בערה טוב לתנור אפייה. משפחת האיכר עסקה בעבודות הגורן כארבעה חודשים בשנה ולפעמים אף יותר.
מגרגר לקמח
עתה היה צריך לטחון את הגרגרים לקמח, מלאכה שהייתה גם היא מייגעת במיוחד. תחילה חצבו שקע בסלע, הניחו בו את הגרגרים וכתשו אותם במכות אבן. מאוחר יותר, התקינו כלי כתישה, עלי ומכתש, בדרך כלל מבזלת מפני שסלעי בזלת נותרים מחוספסים תמיד ומקלים את פעולת השחיקה. בכלים אלה לא ייצרו קמח, אלא גרגרים גרוסים, ואפשר היה לבשל אותם לדייסה.
טחינת גרגרים ממש התרחשה רק לאחר שהמציאו את הרחיים – מתקן המורכב משתי אבנים שבו היה אפשר לשחוק את הגרגרים לאבקה, כלומר, לקמח. האבן התחתונה של הרחיים נקראת שכב, והיא אינה זזה. עליה הניחו את הגרגרים. את האבן העליונה, הרכב, הזיזו הלוך ושוב עד שהגרגרים נשחקו. טחינה בכוח הידיים הייתה מלאכה קשה. בעבודה מאומצת, היה אפשר להכין קמח למאכל יום אחד למשפחה בת חמש-שש נפשות במשך ארבע שעות. מלאכה זו הוטלה בימי קדם על נשים, והן היו צריכות להתעורר באמצע הלילה כדי להכין קמח ולאפות את הבצק לבני הבית לפני שיצאו עם שחר לעבודתם. "קול רחיים ואור הנר", אמר הנביא ירמיהו (ירמיהו כה, י) – תיאור יפה של הווי החיים בעת העתיקה. מאוחר יותר, המציאו כלים משוכללים יותר שניצלו כוחות של בהמות, ומאוחר יותר – טחנות קמח שפעלו בכוח המים. טחנות כאלה, אם עמדו לרשותן כמויות נאות של מים, יכלו לעשות את עבודתן של 500 נשים שטחנו קמח ברחיים של יד. כיום החיטה נטחנת בטחנות קמח תעשייתיות בעלות תפוקה רבה. ואתם – כשאתם נוגסים בכריך או נהנים ממנת פסטה טעימה – זכרו את העמל הרב שנהגו להשקיע בטחינת כל גרגר חיטה.
גן ארכיאולוגי גבעת ישעיהו
במשרדי קק"ל שבגבעת ישעיהו, מוצגים אבני רחיים עתיקות וכלים נוספים שנאספו מרחבי שפלת יהודה ומדגימים היטב את תעשיית המוצרים החקלאיים בימי קדם.
- הכניסה ללא תשלום, כל ימות השבוע.
- למידע נוסף על הגן הארכיאולוגי.
- גישה: הכניסה לגן הארכיאולוגי מכביש בית שמש-בית גוברין (כביש 38), בין סימני ק"מ 9-8, כ-600 מ' מצפון לכביש הגישה למושב גבעת ישעיהו.
הפעלות ברוח חג השבועות
- אוצר הארץ
- איור של ביטויים בנושאי מים וחקלאות