חזרה למאגר הכתבות
חוויות הילדים במחנה המעצר למעפילים בעתלית
זהבית רוטברג היא מנהלת מחנה המעפילים עתלית.
חושך ואור משמשים בערבוביה (הרב קוק)*
בשנים 1948-1940, פעל בעתלית, תחת שלטון המנדט הבריטי, מחנה מעצר למעפילים. המעפילים היו עולים שהגיעו ארצה בדרך בלתי ליגאלית. למחנה המעצר הגיעו צעירים ומבוגרים וגם משפחות וילדים ולכולם היה חלום משותף: להגיע לארץ ולחיות בה. הילדים שהגיעו למחנה חוו חוויה שהשפיעה עליהם רבות, חוויה שהיו מהולים בה שמחה ועצב. שמחה על שהגיעו לארץ ישראל, ועצב על שהם כלואים במחנה מעצר. בין העצורים היו ניצולי שואה שאיבדו את משפחתם ונותרו בודדים ללא משענת משפחתית. עם זאת, ולמרות הקשיים, הם הצליחו ליצור לעצמם מציאות חדשה הרחק מהזוועות שחוו באירופה. אט אט הם השתחררו מהפחד שליווה אותם, הכירו חברים חדשים, נחשפו לאנשי הארץ ולמוסדות שעשו הכול כדי לעזור להם להשתקם אחרי המלחמה ולחיות חיים שמחים ומלאים.
אמרתו של הרב קוק "חושך ואור משמשים בערבוביה" משקפת את המחשבות ואת הרגשות הבאים לידי ביטוי ביומני הילדים שנמצאים במאגר המידע "בנתיבי העפלה" שבמחנה המעפילים בעתלית. בעדותם עולה הרגשת יתמות לצד הרגשת שייכות, הרגשת פחד וחוסר ודאות לצד הרגשת שמחה ותקווה.
בכתבה זו, ננסה לענות על כמה שאלות:
- כיצד הרגישו ילדים העצורים בין גדרות תיל לאחר האובדן שחוו?
- כיצד, למרות הכול, פרץ מתוכם כוח החיים?
- כיצד אנו, כאנשי צוות אתר חינוכי, מהדהדים את הבחירה בחיים לכבודם של ילדים מופלאים אלו ולזכרם באמצעות סיפור התקופה, סיפור המקום וסיפורם של האנשים?
* הרב קוק במאמר הדור.
תחושות יתמות ובדידות והרגשת שייכות
הילדים שהגיעו למחנה המעפילים בעתלית חוו בגיל צעיר ניתוק מהבית ומהסביבה המוכרת, וחלקם חוו גם ניתוק מהמשפחה. לנוכח כל אלה, נקטעה באחת ובאכזריות רבה הרגשת השייכות שלהם בכל מעגלי החיים, ואת מקומה תפסו רגשות תלישות ויתמות.
מרדכי, מילדי טהרן, כתב: "נשארנו ילדים קטנים, לבד בעולם" ( ארכיון מחנה המעפילים עתלית, 1943).
ילד מעפיל אחר כתב בזיכרונותיו: "רגעים ארוכים נהגתי לעמוד על הגבעה ולהביט לכיוון הכביש ולחלום שלא נשארתי לבד, שמישהו בא לבקר אותי" (עתלית, 1944).
בתקופת המעצר, לצד תחושת התלישות העולה מזיכרונות הילדים, נבנתה גם תחושת שייכות למקום חדש. היכולת להרגיש שייכות נוצרה ברובה בזכות פעולתם של גופים ממסדיים שעזרו בקליטה, בהם הסוכנות היהודית, עליית הנוער וארגון "לאסירנו". הרגשת שייכות נוצרה גם בזכות חברויות חדשות שנרקמו מתוקף הנסיבות.
שמואל כתב בעדותו: "במחנה ביקרו פקידי הסוכנות ונציגי עליית הנוער, שניסו להרגיע ואמרו שעתלית הוא מחנה קליטה... ואחרי שנשוחרר נוכל לבחור את עתידנו. לימודים בכפרי נוער, הכשרה בקיבוצים או הצטרפות למשפחה" (עתלית, יולי 1945). תקופה קצרה לאחר מכן, כתב צבי בעדותו: "בזמן שהיינו בעתלית באו לבקר אותנו נציגים שונים מן הארץ... המדריכים לימדו אותנו עברית, ערכו מסיבות ימי הולדת ולימדו אותנו שירים... אני הייתי בן 10" (עתלית, 1946).
שמואל כתב בעדותו: "במחנה ביקרו פקידי הסוכנות ונציגי עליית הנוער, שניסו להרגיע ואמרו שעתלית הוא מחנה קליטה... ואחרי שנשוחרר נוכל לבחור את עתידנו. לימודים בכפרי נוער, הכשרה בקיבוצים או הצטרפות למשפחה" (עתלית, יולי 1945). תקופה קצרה לאחר מכן, כתב צבי בעדותו: "בזמן שהיינו בעתלית באו לבקר אותנו נציגים שונים מן הארץ... המדריכים לימדו אותנו עברית, ערכו מסיבות ימי הולדת ולימדו אותנו שירים... אני הייתי בן 10" (עתלית, 1946).
יוסי, שהיה נער צעיר בעת מעצרו במחנה המעפילים, סיכם לימים ואמר: "לא היו לנו משפחות, אך היה לנו אחד את השני".
תחושות פחד וחוסר ודאות לצד חלומות ותחושות שמחה ותקווה
רבים מהילדים שהגיעו למחנה המעפילים לאחר מסע ארוך, לאחר שחוו חוויות קשות באירופה ובדרך הבריחה ממנה, חיו בתחושה של פחד ושל חוסר ודאות מהבאות.
משה, שאיכר צרפתי הציל אותו כשהיה בן שמונה כשהסתירו באסם, כתב: "אין שקט ורוגע בלילות. קשה לי להירדם. בצריף הגדול חושך. מידי פעם הדממה מופרעת על ידי צעקות בשפות השונות או בנביחות כלבים וברעשים לא מזוהים. כל רחש מבהיל אותי" (עתלית, 1944).
לעיתים הייתה החרדה קשה מנשוא. יצחק כתב בעדותו: "התיישבתי באחת הפינות והרהרתי בגורלי, פחדתי, פחדתי מהלא ידוע, פחדתי שישתרר עלי דיכאון דווקא ברגע שאני קרוב למטרה מרוב מתח נפשי נרדמתי" (1947).
יוסי, ששהה במעצר במחנה חודשים ארוכים בשנת 1940, סיפר "כתבתי שלא אכפת לי להישאר במחנה עד סוף ימי... איני יודע מדוע כתבתי כך, אולי מפני שבאמת פחדתי מהעתיד, אולי מפני שפחדתי שאמצא את עצמי לבד אחרי השחרור".
למרות הקושי, הפחד, וחוסר הוודאות, צמחו להן שמחה ותקווה בזמן השהות של הילדים במחנה המעפילים עתלית, והם מספרים על כך בעדותם:
"חוויתי חוויות עצובות ושמחות... גיליתי מה גדול כוחן של תקווה ואמונה" (ילד מעפיל, 1945).
נעמי, נערה צעירה שהייתה עצורה במחנה במרס 1946, כתבה בעדותה: "בערב שמואל וטילי באו לספר בדיחות, זה גרם לי לעיתים לצחוק בקול, לצחוק בקול רם, ועד היום קשה לי להבין איך אנשים שעברו עליהם דברים קשים כל כך יכולים להיות שמחים כל כך".
ביומן שנכתב במחנה בשנת 1940, נכתב: "לכולנו היו חלומות גדולים, אנה אמרה שהחלום שלה להיות רופאה כמו אמא שלה, שהייתה רופאת ילדים. נתן אמר, שביום מן הימים הוא רוצה לעסוק במחקר בפיסיקה או בביולוגיה. ומיכאל אמר שהחלום שלו להיות קיבוצניק. לחיות בחברה שעושה הכל יחד, כולם שווים, ולכולם מטרה משותפת".
זיכרונות "הילדים – מעפילים" טווים מרקם מורכב ומנעד רחב של רגשות, אך החוט המקשר בין כולם הוא הבחירה בחיים. למרות הכול, נישאו הילדים על גל החיים והמשיכו קדימה, אולי כי אי אפשר אחרת. במחנה בעתלית, נמצאו להם עיסוקים שחיברו אותם מחדש לסוג של שגרה: לימוד עברית, חשבון, גאוגרפיה וכד' ופעילויות בשעות הפנאי, כפי שאמר אחד המורים: "הלימוד היה העוגן, הפנאי – המעוף". יוסי שטרן, לימים קריקטוריסט ידוע, כתב: "בשבוע השני למעצרנו, טיילנו חברי ואני בחוץ. פתאום גיליתי זכוכית של משקף על יד לוח עץ, התחלתי לשחק בזכוכית וקרני השמש חדרו מבעד לזכוכית לתוך העץ וצרבו אותו משכתי כאילו אני מצייר השמועה שאני מצייר בעזרת קרני שמש עשתה לה כנפיים, אני מצאתי פורקן ליצר האומנות שבי ומילאתי בקשות רבות" (עתלית, 1940).
נושא ההתמודדות של הילדים עם מה שנכפה עליהם יישאר לעולם מטלטל ומרגש. באמצעות זיכרונותיהם, אפשר לגעת בערכים איתם הצטרכו להתמודד: ערבות הדדית, תקווה, שותפות גורל, אחריות ודבקות בחיים ובחזון. אך המהות האמיתית שהנגיעה בזיכרונות מאפשרת היא הבנת המשמעות של הזכות העומדת לרשותנו לבחור בכל רגע נתון בחיים ובאור למרות האפלה.
במחנה המעפילים עתלית, מאגר מידע שבו מרוכזות עדויות רבות של מעפילים, בהם ילדים, על חיי היומיום במחנה. אפשר לראות את העדויות בביקור במאגר המידע שבמחנה המעפילים עתלית. לפרטים נוספים על אודות מחנה המעפילים בעתלית סרקו את הקוד.
