חזרה למאגר הכתבות
משפחתולוגיה בעת הקדומה
* ד"ר אביבית שווקי-מתניה
* ד"ר אביבית שווקי-מתניה היא בעלת תואר דוקטור בנושא "מחזור החיים של האישה בתקופת המקרא", מרצה בנושא האישה והמשפחה בתקופות הקדומות, מדריכה טיולים שמשולבים בהם נושאי טבע ומקורות ישראל ומנחה סדנות להעצמה נשית.
זה התחיל בשני הורים
עליזים וצעירים
שהולידו בשבילי
את המשפחה שלי...
יורם טהר לב תיאר בשיר דינמיקה משפחתית שכל אחד מאיתנו חווה בשלב זה או אחר בחייו, וזה מחזיר אותי למשפחה הפרטית שלי. גדלתי במשפחה "רגילה": שני הורים, אחות בכורה ואני הצעירה. משפחה ממעמד לא גבוה שהייתה עסוקה רוב הזמן בהישרדות כלכלית. אבא היה עובד מדינה ואימא עקרת בית. כך היה נהוג. לא היו יותר מדי שיחות נפש או הבעת רגשות, החשיבות שבכך כלל לא הייתה בתודעה. אך היו נוכחות קבועה של סבתא בבית וביקורי משפחה יותר מאשר ביקורי חברים. מעין שבט קטן.
אם נחזור אחורה במנהרת הזמן לתקופת המקרא, הרי מציאות חיי בשנות החמישים של המאה שעברה הייתה דומה יותר לזו של המקרא מאשר לזו המתקיימת היום. מבנה החברה בתקופת המקרא היה מבנה שבטי הכולל כמה בתי אב – מה שנקרא לימים "משפחה". הכינוי "בית אב" מעיד על מגורים משותפים ועל קרבת דם. בית האב תפקד כיחידה חברתית וכיחידת משק משותפת, ומבנה זה שיקף את היכולת הכלכלית וגם את האחריות ההדדית בין המפרנסים והתלויים בהם.
דברים מספר אפיינו את החברה הישראלית בתקופת המקרא, ואזכיר רק כמה מהם: החברה הייתה פטריארכלית, כלומר: הסמכות, הכוח ומרבית הזכויות מצויים בידי הגברים. פועל יוצא מכך הוא שיטת הייחוס על פי אילן היוחסין הגברי בלבד (מאב לבן). לא נמצא שמות נשיים ברשימות הייחוס המקראיות. הייתה זו חברה פוליגאמית, שבה ראש המשפחה, הגבר, יכול לשאת יותר מאישה אחת ויכול להיות בעל פילגשים. מובן שלאישה אין זכויות אלו. אפיונים אלו הכתיבו את היחסים בתוך המשפחה וייצרו מורכבות משפחתית גדולה יותר מהיום.
המערך המשפחתי כלל מערכות יחסים רבות: זוגיות, יחסים ביו הורים לילדים, יחסי אחים ועוד. הכול מוכר לנו מחיינו אנו, ובכל זאת קיימים שינויים בגלל הנאמנות למסורת ובגלל המחסומים שהציבה. אתן לכך כמה דוגמות:
כאמור, נשאו הגברים יותר מאישה אחת כדי להגדיל את מספר הצאצאים ששימשו כוח עבודה. כך נוצר מצב שבו כמה נשים נלחמו על תשומת ליבו של גבר אחד, על כל המשתמע מכך. הדוגמות של רחל ולאה, "וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה" (בראשית כט, יז), ושל חנה ופנינה מבליטות את התחרות הקשה. ואם נושא העקרות היה נוכח בחברה שיקדשה ילודה, הרי שהסיטואציות נהיו מורכבות הרבה יותר, כמו במקרה של שרה והגר: "וַיָּבֹא אֶל הָגָר וַתַּהַר וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ" (בראשית טז, ל). התחרות הזאת בין הלב ובין הרחם מתחילה ביתרון של הלב, אולם מסתיימת בניצחון החיים – הלידה.
הילדים הבינו מרגע לידתם את מקומם במערך המשפחתי: בנים לעומת בנות, בכור לעומת כל היתר. יחסים בין אחים הוכתבו ממערך זה וכללו קנאה, שנאה ואפילו רצח. אבל גם שמחה הייתה שורה כשנולדו צאצאים. תמיד הולדת בן הייתה משמחת יותר – גם כי הוא נשא את שם בית האב ונשאר בתחומו לעומת הבנות שמן הסתם יעזבו לבית בעליהן, וגם כי הרכוש יישאר בתחומי המשפחה. למעט הולדתה של דינה, אין אזכור במקרא כולו ללידת בנות- דמויות נשים בעלות שם, וזה מעיד על מגמה. (הפסוק ויולד בנים ובנות, מדבר באופן כללי על לידת בנות, אך לא על בנות ספציפיות בעלות שם).
לצערנו, אלימות מינית, אונס וגילוי עריות היו מנת חלקן של בנות בתקופת המקרא, כפי שמסופר במקרה של אמנון ותמר: "וְלֹא אָבָה לִשְׁמֹעַ בְּקוֹלָהּ וַיֶּחֱזַק מִמֶּנָּה וַיְעַנֶּהָ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ" (שמואל ב, יג, יד) וכפי שמסופר במגילת רות: "הֲלוֹא צִוִּיתִי אֶת הַנְּעָרִים לְבִלְתִּי נָגְעֵךְ" (רות ב, ט). אך על אף הקושי ועל אף טרדות היומיום, לא נפקד מקומן של האהבה ושל הזוגיות בתקופה זו ולא נפקד מקומם של סיפורי מפגשים, של תיאורי יופי ושל סודות פיתוי. כן פרחה תעשיית הקוסמטיקה בעת הקדומה.
אני מבקשת שנצלול לסיפור אחד, המדגים את היחסים המורכבים, והפעם בין אחים. מצד אחד, מערכות יחסים בין אחים מאופיינות פעמים רבות ביחסי מסירות ונאמנות. מצד אחר, אנו קוראים על יחסים המתארים התמודדות עם רגשות עזים של קנאה, של תחרות, של עוינות ושל שנאה. שיר הילדים "אח קטן", שכתבו אריק איינשטיין, נאורה שם שאול ושם טוב לוי, מבטא זאת בצורה מדויקת:
יש לי אח קטן שלא מזמן בא לעולם...
וכולם אוהבים אותו איתו הם משחקים,
לא יודעים הם כלל וכלל
שגם אני עוד קצת עולל...
סיפור התמודדות בין אחים שייך לכאורה לאחים עצמם, אולם ברקע שותפות לו דמויות רבות ומגוונות ולכל אחת מהן חלק בתוצאה הסופית. הסיפור שאני מבקשת לצלול אליו הוא סיפורו של יעקב. יעקב, שגנב את הבכורה מאחיו, מגיע לסוף חייו. הוא כבר זקן ועייף מחייו הנפתלים, אולם הוא צלול לגמרי בבואו לברך את נכדיו אפרים ומנשה, בניו של יוסף. הוא מניח את ידיו על ראשי נכדיו כך שברכתו הנבחרת תהיה לצעיר ולא לבכור: "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו לֹא כֵן אָבִי כִּי זֶה הַבְּכֹר שִׂים יְמִינְךָ עַל רֹאשׁוֹ. וַיְמָאֵן אָבִיו וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי גַּם הוּא יִהְיֶה לְּעָם וְגַם הוּא יִגְדָּל וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּו" (בראשית מח, יח-יט).
במאמרו, הציע איתמר לפיד שאולי זה שורש הרע: "יגדל ממנו". הצורך לדעת תמיד כי אנחנו גדולים יותר ממישהו אחר. וככל שהמישהו הזה קרוב אלינו, נקל בעינינו לראות כי גדולים אנו יותר ממנו. כאילו בכורה אמיתית מגיעה לייעודה רק כשהיא עוקפת בדרכה את הבכור הקודם.
זו תמצית אישיותו של יעקב לאורך כל הדרך: משחר הולדתו ולאורך כל חייו הוא בתחרות, והוא מנחיל זאת גם לבניו והוא האחראי למערכת היחסים העכורה במשפחתו בין בניו. הוא "יעקב אבינו", שאומנם הוא אבי האומה ושעל שמו אנו נקראים "ישראל", אולם לא הייתי מכתירה אותו כאב השנה. זו אינה הפעם ראשונה שבה העדיף יעקב את הצעיר על פני הבכור. גם אהבתו ליוסף והעדפתו אותו הקימה על יוסף את אחיו עד כדי ניסיון לרצוח אותו. יעקב, שידע על שנאת האחים, החריש ולא גילה אחריות הורית: "וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר" (בראשית לז, יא).
אסכם בדברי הפתיחה של טולטסטוי לספר אנה קרנינה: "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. אך המשפחות האומללות – אומללות הן כל אחת על פי דרכה."
סקרנים לסיפורי משפחות נוספים? לפרטים ולרישום