חזרה למאגר הכתבות
סיור קיצי בין ערביים בכפר בעל ניחוח גלילי
ויסאם מוסטפא הוא מורה דרך מוסמך ומורה לגיאוגרפיה בבית ספר תיכון שעב.
שעב הוא כפר ערבי בגליל. משמעות השם שעב בערבית הוא מעבר בין הרים. סברה אחת טוענת כי מאפיין גיאוגרפי זה של הכפר הוא אשר נתן לו את שמו. סברה אחרת גורסת שהכפר קיבל את שמו משום שהוא שוכן על שרידיה של העיירה היהודית שאב, שהתקיימה כאן בימי בית שני, בתקופת המשנה והתלמוד ובתקופה הערבית בארץ ישראל. המקום נזכר בספרו של יוספוס פלביוס" מלחמות היהודים", באזכור של אלעזר בן שמי כיליד המקום, שהצטיין בהגנת יודפת הסמוכה במהלך המרד הגדול נגד הרומאים. שאב שרדה את החורבן ונזכרת בסקר היישובים היהודיים בגליל לאחר תקופת המרד, המובא בספרו של פרופ' מיכאל אבי יונה, "גאוגרפיה היסטורית".
בתקופת המשנה והתלמוד, הייתה שאב עיירה יהודית בתווך בין המרכזים היהודיים הגדולים שישבו בסכנין הסמוכה ממזרח ובכבול הסמוכה ממערב. בין חכמי המקום האמוראים מהדור השלישי והרביעי הנזכרים בכתבי חז"ל, מצויים רבי זכאי דשאב ורבי מנא דשאב.
בתקופה העות'מאנית ובתקופת המנדט הבריטי, התפתח הכפר והיה למרכז אזורי. במלחמת 1948, השתתף הכפר בקרבות בעזרת מיליציה מקומית עד שנכבש סופית באוקטובר 1948. מרבית תושביו ברחו, ובהם שתי הקהילות הנוצריות (אורתודוקסים וקתולים). אל הכפר הריק ברובו, הגיעו פליטים מכפרים אחרים בגליל, כגון מהכפר מיעאר (יעד של ימינו) ומהכפר דאמון שליד כאבול.
במרס 1951, כתוצאה מיריות נמשכות בקווי הגבול, פונו ערבים מהשטח המפורז שליד הגבול הסורי והועברו לכפר שעב. בלחץ האו"ם, הסכימה ישראל להשיב את המפונים לכפריהם וקיימה בקיץ 1951 משאל בין המפונים בשעב, ובו נשאלו אם רצונם לחזור לאזור או להישאר בשעב. במשאל הביעו כ-230 תושבים את רצונם לחזור, וכ-420 הודיעו שברצונם להישאר בשעב. בתחילת 1961, נחנכה שכונת קבע בכפר לאותם שבחרו להישאר בו, אך הם סירבו להשתקע בשכונה עד אמצע שנות השבעים – אך זה סיפור אחר.
תושבי היישוב שעב התפרנסו בעבר בעיקר מחקלאות. מטעי זית משתרעים בכפר על שטח של 3,000 דונם. ממצפה צורית, אפשר לצפות יפה אל שעב ואל מטעי הזיתים שלה. היום הכפר מתגאה באחוז משכילים גבוה, ותושביו עוסקים במשלחי יד רבים ומגוונים. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה' נכון לסוף דצמבר 2022 , מתגוררים בשעב 7,500 תושבים.
נצא לסיור בכפר, והתחנה הראשונה תהיה בעץ הקדוש, סגרת בנאת אלעין אלסבעה .העץ העתיק, אלת המסטיק, נמצא כחמישים מטר מזרחית לכיכר דרויש שבכניסה לכפר. נזהה אותו לפי הבדים המעטרים את ענפי העץ. מאמינים רבים מהאזור פוקדים את העץ, על אף שאיש אינו יודע מדוע ומתי נקבעה קדושתו. גרסות שונות וסיפורי עם שונים מייחסים קדושה לעץ זה, לדוגמה הסיפור על טרקטור שניסה לעקור את העץ וסכיניו נשברו. שוב ושוב ניסה, ולא הצליח לעקור את העץ ממקומו.
התושבים המקומיים מספרים שהעץ שומר על המעיין, ומייחסים לכך סיפורים רבים המתארים את בנות הכפר השכן שהיו יורדות בימים עברו אל הבאר כשכדיהן על ראשיהן ושרות שירי הלל לשכנותיהן בנות שעב, הבנות אשר על המעיין בנת אל-עין. כיום המעיין חרב, ובתי הכפר נבנו סביבו.
התחנה השנייה בסיור היא ביר אל-חאנאני, באר אנטיליה עתיקה שעומקה יותר משלושים מטרים. הבאר פעלה בכפר במשך שנים רבות בשנותיה הראשונות של המדינה. שאיבת המים נעשתה באמצעות בעלי חיים. בשנות החמישים, הורכב במקום מנוע קיטור, והוא עדיין נמצא במקום. תושבי הכפר שלחו פניות רבות בבקשה לשפץ את הבאר, אך לא נענו בחיוב.
התחנה השלישית היא המסגד הישן (מסגד חאלד בן אלוליד). המסגד נוסד בשנת 1748, בתקופת השליט המקומי דאהר עומר אלזידאני. המסגד נקרא על שמו של שבט בדווי "בנו ח'אלד", שלטענת בני השבט הם צאצאיו של המצביא המפורסם מימי האסלאם הראשונים ואלד בן אלוליד. בקרבת מקום, נמצא קברו של אחמד עולימי, שלפי המסורת היה אחד ממצביאיו הבכירים של סלאח א-דין אלאיובי. תושבי הכפר מייחסים לאחמד עולימי סגולות על, ולכן נהגו, לפני קום המדינה, לאחסן את תבואתם במקום, כי לפי המסורת היה זה המקום הכי בטוח לשימור תבואה – אף אחד לא יעז לגנוב את התבואה כי קללה ודין מוות ירדפהו!
התחנה הרביעית היא כנסיית סנט גיאורגיוס לאורתודוקסים. זו כנסייה עתיקת ימים, אחת הכנסיות שהוזכרו במסעותיו של הנוסע האמריקאי אדוארד רובינסון בספרו משנת 1832. הכנסייה ננטשה לאחר המלחמה, בשנת 1948, אך לאחרונה, בשנת 2002, החליטה המועצה המקומית לשפץ את הכנסייה, ומאז הכנסייה פעילה, ובאים אליה בני הזרם האורתודוקסי כל שבוע ביום ראשון להתפלל בה. כנסייה נוספת, השייכת לבני הזרם הקתולי, נבנתה בקרבת מקום בתקופת הסולטן העות'מאני עבד אלחמיד לאחר שנת 1876. גם כנסייה זו ננטשה לאחר המלחמה, בשנת 1948. בשנות הששים, הוכשר מבנה הכנסייה לשמש בית ספר וגן ילדים לילדי הכפר, והיום נמצא המבנה בבעלותם של בני המנוח עבד אלנמר חסין. יש לציין שבכפר שעב נשאר שריד אחרון לבני העדה הנוצרית שהיוו 12 אחוזים מכלל האוכלוסייה עד סוף המאה ה-19. מדובר בשתי משפחות שחיו בכפר עד שנת 1948, ואחת מהן חיה היום בכפר יסיף ונקראת בשם משפחת אלשעבי.
תחנה חמישית: המוזיאון האקולוגי. את המוזיאון חנך אומן המתכת וסים בוקאעי בחסותה של המועצה המקומית שעב לפני ארבע שנים. הפסלים המוצגים במקום הם פרי יצירתו. מקור חומר הגלם שלו הוא מכל שמשיגה ידו במשחתות פלדה, בבתים וגם במוסכים. אומנותו הייחודית של וסים מדגימה בצורה מקורית ויצירתית את רעיון השימוש החוזר בחומרים, שהוא עיקרון חשוב בקידום אורח חיים תקין ושמירה על הסביבה. הרעיון להקמת המוזיאון עלה לאחר שיצירותיו של האומן היו מפוזרות ברחבי הכפר. הכניסה למוזיאון האקולוגי כרוכה בתשלום ודורשת תיאום מראש.
תחנה אחרונה: מן זמאן כאן – מוזיאון למורשת הערבית. את מוזיאון זה הקים ד"ר עיסא חג'אג', מורה ואיש חינוך במשרד החינוך. הרעיון להקמת מוזיאון החל לפעם בו כבר ב-1989. ברחבי המוזיאון מפוזרים כ-3,000 פריטים ומוצגים שונים הקשורים להיסטוריה של האזור, ביניהם: תכשיטים, תלבושות מסורתיות, כלי רפואה שונים, כלי עבודה של בעלי מקצוע, כגון נגרים וסנדלרים, שטרות כסף שונים, כלי נשק עתיקים מהתקופה העות'מאנית וכלי נגינה נדירים. המוזיאון נמצא מזרחית לבית ספר תיכון שעב, הכניסה אליו כרוכה בתשלום ובתיאום מראש.