חזרה למאגר הכתבות
אנשים עושים מסעות – מסעות עושים אנשים
מיה ארזה היא מנהלת חטיבת רימון ברעננה.
אנחנו רוצים לספר לכם על הטיול הנודד, על "הסיירת" כמו שאנחנו קוראים לו, שמתקיים אצלנו בבית ספר.
כחודש לפני הטיול השנתי השכבתי, נערות ונערים בכיתה ח' או ט' שומעים שיתקיים טיול נוסף רק למי שירצה – טיול קשוח בשטח, בן יממה, הכולל בישולי שטח, השכמה ב-3:30 ולפנות בוקר והליכה של עשרים ק"מ בציוד על הגב. יש כאלה שזה גורם להם לסובב את האצבע על הרקה, יש כאלה שזה גורם להם להגיע לבית ספר בשעת אפס (07:45 בבוקר) כדי לשמוע על זה עוד.
בכינוס בשעת האפס, התלמידים שומעים עוד פרטים ומקבלים רשימת משימות: לאשר אצל המורים לשל"ח הימצאות תרמיל טיולים מקצועי ונעליים גבוהות וסגורות עם שרוכים, להתארגן לצוות לאוהל ולאוכל, לסגור תפריט (לפי הנחיות שמקבלים במפגש נוסף), לצפות בתכני ההכנה שנשלחו אליהם ולדאוג לכל שאר הציוד הנדרש בחוזר.
הם עושים את כל זה ויותר מכך: הם מתגברים על החששות מאירוע גדול ולא מוכר שאין ממנו דרך חזרה, ו(הרוב)אינם פורשים באמצע.
בסוף הטיול השנתי של כיתות ח' או ט', כשכל השכבה חוזרת הביתה, חבורה של כחמישים נערות ונערים נשארת בשטח ליממה נוספת בתנאי שטח מלאים. אחרי מסדר ציוד קפדני, האוטובוס ייקח אותם לחניון הלילה (נקודה אקראית בשטח שאין בה מים, שירותים, חשמל) ויאסוף אותם אחרי 24 שעות במרחק של כעשרים ק"מ(!) משם.
מרגע שירדו מהאוטובוס, הדברים יתחילו לקרות בקצב.
הם בונים מאהל (בצורת חי"ת מדויקת, המורה לשל"ח תימני), מתכנסים לתדריך לילה, מבשלים ארוחת ערב על כירות נוודים, יושבים קצת סביב למדורה, והופ – פיפי ולישון. ב-21:00 כבר כולם באוהלים באורות כבויים (אמיתי!).
ב-3:30 השכמה, כמה דקות אחר כך כבר כולם(!) מחוץ לאוהלים והציוד מקופל ומאורגן (התארגנו בחושך גמור, כן?), סוגרים תיקים, מבצעים התאמות אחרונות במערכות הגב של התרמילים, וב-4:45 כבר רוב התלמידים יושבים סביב למדורה לפת שחרית או לאנרגיית בוקר, כלומר: תה או קפה מהמדורה ועוגיות או חטיפי אנרגיה לתדלק את הגוף לקראת תחילת תנועה.
עם אור ראשון, כחצי שעה לפני זריחה, מעמיסים את הציוד על הגב, מתארגנים לתמונה מסורתית (בשורה כשכל הציוד על הגב) ויאללה – לדרך. לנצל כל דקה של אור ושל קור להליכה לפני שעולה החום.
מתחילים ללכת. ההליכה עם המשקלים ותוואי הדרך הקשוח דורשים ריכוז. הקילומטרים מצטרפים זה לזה, התיק מכביד, הסוף אינו נראה באופק, מתחיל לכאוב בכל מיני מקומות, חוסר הוודאות מכפיל כל קושי בדמיון, יש שחווים רגעי כמעט שבירה, כל אחד ואחת מתמודדים עם אתגרים משלהם.
האשפה לאחר ארוחת הבוקר (שנקראת גם ארוחת עשר, על שם עשרה הקילומטרים שהולכים עד שמגיעים אליה) נכנסת לתיק, בידיעה שהיא מצטרפת למשקל שיכביד בקילומטרים הבאים, ולפעמים גם נוסף משקל בקבוק מים (ליטר וחצי!) של חבר או חברה שצריכים עזרה, משקל של אוהל מסורבל או של סיר שמתנדנד על התיק.
חום היום עולה, המאמץ ניכר, הפנים סמוקות, ממשיכים עוד קילומטר, ועוד אחד ועוד כמה, הליכה שאינה נגמרת. אט אט החוסן המנטלי תופס את מקומו של הכוח הפיזי ומוביל בעוד צעד ובעוד מדרגת סלע. בזמן מנוחה, פורשים את מזרן השטח, מורידים נעליים ונותנים לכפות הרגליים כמה רגעי מנוחה לפני המשך המסע. בין לבין חווים רגעים של עזרה הדדית, צחוק, שיחות קצרות וארוכות, וגם – איך לא – רגעים של דמעות.
בסביבות 15:30 בדרך כלל, מגיעים לנקודת הסיום, מתיישבים למעגל סיכום ונושמים נשימה עמוקה. האתגר הגדול מאחור, מרגישים שעשינו את המסע הזה ושלא פחות מכך המסע הזה עשה אותנו. "מכאן", אמר מי שאמר, "אתם נראים גדולים שבעתיים".
משתפים ברגעי קושי, ברגעי הנאה, ברגעים בלתי נשכחים, ואז עוד עלייה אחרונה, לאוטובוס, ומשם לשווארמה הקרובה. אין מה לעשות, זה חלק מהמסורת.
נוסעים הביתה, יורדים מהאוטובוס לזרועות ההורים. מקלחת, שינה ארוכה, וקדימה, חזרה לשגרה, אבל בניצוץ קטן בלב שנדלק שם – במכתש רמון או בנחל חימר או בשביל הגולן או על פסגת הר מירון (או בנחל כנפן או במצד צפיר או במעלה חצרה). גם אחרי שנים, אנחנו שומעים מהבוגרים שלנו שהניצוץ עוד לא כבה.
גם ההורים ששלחו את הילדות והילדים שלהם אינם מקופחים. הם חברים בקבוצת ווצסאפ שמקבלת עדכונים שוטפים ותמונות.
והתגובות?
"לפעמים הדברים מדברים בעד עצמם – הדרך, הטבע, האתגר והמבט הניכרים מהתמונות מצביעים על החוויה העוצמתית והיקרה שהילדים חוו בזכותכם. תודה"
"תודה לכם שאפשרתם לאוצרות שלנו לחוות יציאה משגרה כ"כ שונה, לצאת מאזור הנוחות, לראות את האחר ואת הארץ המדהימה שלנו, להתנתק ממרוץ החיים ולנוע, אין ספק שזה אירוע מכונן בתחנות החיים שלהם, תודה רבה"
"מרגש וממלא גאווה… אגב, מישהו שאל פה קודם על מועד ל'הורים סיירים'… מתי באמת?"
"תודה לכם מקרב לב על טיול חוויתי עם המון משמעות ואתגר! תודה שהנחלתם לילדים ערכים ואהבת הארץ, מעריכים מאוד! באמת זכינו"
"וכמובן לארזה ובית ספר רימון, אין כמוכם, תודה על הנחישות והדבקות במטרה, תודה על שלימדתם אותם את סודות הטבע והנוף הגולמי, תודה על המסורת המדהימה, אתם צוות ומורים שהם דוגמא לכל מה שיפה כאן בארץ"
"כולם הגיעו לפסגה? אין כמו הנוער הזה והוא שלנו!! גאווה"
"ילדנו זכו בחוויה אדירה שתהיה חקוקה עמוק בליבם, באמונה ביכולת האישית ובעוצמה של היחד הקבוצתי, באהבת הארץ הזו והשמירה על נופיה. גאווה גדולה. יישר כוח!!!!!! ותודה גדולה גדולה"