חזרה למאגר הכתבות
עליה בטמפרטורות
זאביק זמין – מורה ומנחה של"ח וידיעת הארץ – חמ"ד מחוז מרכז.
מי מאיתנו לא צעד ביום קיץ חם במסלול במגמת עלייה? ובכן, מסתבר שדווקא שם, באותם 'רגעים קשים' רגע לפני שהם מתחלפים בתחושת סיפוק שמגיעה בסיומה של העלייה, הבנתי משהו על השפעתה של נקודת המבט שלנו על האופן בו אנו יכולים לפרש את המציאות.
אה... וכמובן גם על הצילומים שלנו...
היה זה לפני שנים רבות. תחילת היום השני של הטיול השנתי. לאחר שסיימנו את כל ההתארגנויות , קראנו שמות ויצאנו לדרך... נטלתי את המיקרופון בידי ופתחתי את היום.
בשלב מסויים, אמרתי "שחשוב היום להקפיד לחבוש כובע ולשתות מים כיון שהיום צפויה עליה בטמפרטורות..." ואז, מירכתי האוטובוס, זעקה אחת התלמידות: "אבל המורה, הבטחת אתמול שלא יהיו יותר עליות..."
אין לי הסבר מדויק מדוע זה כך – אך דומני שאחת החוויות שמותירות את חותמן בסיומו של טיול – הם העליות. בעיקר אם הטיול ביום קיץ חם...
השלב בו מתחיל המאמץ זה הרגע בו אתה מתחיל לשמוע את אלו שמאחוריך מקטרים , מתלוננים ובאופן כללי מביעים את תסכולם מכך שהקשיבו לך וכעת צועדים אחריך בעלייה תלולה שדומה שלא תסתיים לעולם אך מרגע שהיא הסתיימה – הקיטורים נעלמים ואת מקומם מחליפה תחושת סיפוק אם כי כבודם של אלו שעד לפני רגע רצו להשליך אותך מראש ההר – לא נותן להם להודות בכך...
את התמונה שבחרתי הפעם, צילמתי לפני מס' שנים בטיול זריחה בעליה להר צפחות. כששלחתי את התמונה לחברים התגובות היו :"יא משוגעים, איזה מסלול קשה אתם עושים..." כאשר בפועל, בשטח, קטע העלייה הזה היה קצר ואפילו קליל...
אז מה הפטנט?
השתמשתי בטכניקה החשובה ביותר בצילום והיא: זווית הראיה של הצלם.
לא משנה מה סוג המצלמה שאתם מצלמים איתה, מרגע שהתחלתם לתכנן את הצילום ועד שלחצתם על הקליק, ישנם מס' בחירות והחלטות שקיבלתם. חלקן באופן מודע וחלקן מבלי ששמתם לב...
אחת הבחירות הכי חשובות שתעשו ותשפיע על התמונה שתקבלו היא נקודת המבט / זווית הצילום שתבחרו. האם לצלם בגובה העיניים או לרדת לזווית נמוכה ולצלם מלמטה לכיוון מעלה? או שמא הפוך - לנסות לצלם מלמעלה? האם לצלם מול מקור האור או שאולי מאחוריו?
מה שאני אוהב בצילום שאין "תשובה נכונה" לבחירה שלך. זה לא מתמטיקה. צריך רק לזכור שכל אחת מנקודות המבט תשפיע מאד על התוצאה.
הרבה פעמים , כשאנו באים לצלם, אנחנו מכניסים את האובייקט בתוך המסך ויישר מצלמים. זה מה שגם כמעט קרה לי באותה העלייה אבל אז, לפתע, ראיתי את הפוטנציאל בתמונה על רקע הזריחה, נשכבתי על הקרקע והחלטתי לצלם את הבחור מלמטה כאשר אני יחסית מאד קרוב אליו.
צילום מלמטה כלפי מעלה עשוי לגרום לנושא המצולם להיות מרשים, אנחנו מאדירים אותו, נותנים לו נוכחות. אנחנו יוצרים נפח, תלת מימד. דרמה. כדי ליצור אותה אנחנו גם צריכים לצלם מלמטה אבל גם להיות קרובים לנושא המצולם, ואז גם המידע שנקלט במצלמה מצומצם. בדרך כלל זה נושא ורקע.
אותו אובייקט, מאותו מרחק עם אותה סוג מצלמה – עשוי להיראות שונה לחלוטין והכל נגזרת של נקודת המבט שבחרתם...לא בכדי המדור הזה קיבל את שמו "זוית אחרת".
ואם בנקודת מבט עסקינן, אז בואו תראו כמה משמעויות אנו נותנים למושג עלייה.
הפועל "לעלות" מתאר לכאורה תנועה פשוטה וברורה: לעבור ממקום נמוך למקום גבוה.
הלשונאי רוביק רוזנטל מביא במאמרו: "עלה לגדולה ועולה על העצבים" מגוון של דימויים נוספים המרחיבים את המושג עלייה לתחומים שונים בחיינו שניתן בקלות לעשות בהם שימוש במעגל של"ח בסיום העלייה...
'עלה השחר'? תחושה שהאור הולך ועולה מתוך החושך. 'עלה על הבמה': כפשוטו, וגם במשמעות הפקה חדשה. 'עלה לאוויר' – שידור אלקטרוני. 'עלה על גדותיו' – המים עולים, וכדימוי, דבר מה מגיע לרוויה ואין לו עוד מקום. הישן עולה על יצועו, הנדון למוות עולה לגרדום, והמתאבל עולה לקבר אהוביו.
גוף האדם בנוי כידוע אנכית, מכף רגל ועד ראש. לא מעט ביטויים הקשורים בגוף מתארים עלייה כל שהיא. הריח 'עולה באפנו', עניין מטריד 'עולה על העצבים'. על מהיר החֵמָה נוהגים לומר בשפות שונות ש'הדם עלה לו לראש', ועל מי שהתהילה השחיתה אותו אומרים ש'השתן עלה לו לראש'.
לצד העלייה במעלות הגוף יש לפועל הופעה מרשימה בענייני מחשבה ונפש. המחשבה נתפסת כמעין עלייה של רעיון ממקום נמוך נסתר למקום גבוה: התודעה. והמתפלאים אומרים, לעיתים בהתחסדות, שדבר מה 'לא יעלה על הדעת'. עניין אחר 'עולה בזיכרוננו' או 'עולה על רוחנו', ונושא חשוב 'עולה על הפרק', כלומר, הופך חלק מהשיח הציבורי, ואפילו 'עולה לכותרות'. הבלש או החוקר מחפש רמזים, ובשלב מסוים מכריז: 'עליתי על משהו', הרחבה של 'עליתי על עקבותיו', שהוא תיאור פיזי של הליכה בעקבות מישהו.
היהדות משתמשת בפועל לצורכי הידור וכבוד. המברך ברכת כוהנים בבית הכנסת 'עולה לדוכן'. הקורא תורה בציבור 'עולה לתורה', וכזהו גם חתן הבר מצווה. מי שמכבד את מצוות הרגלים 'עולה לרגל', לירושלים או למֶכָּה. ובל נשכח את אליהו הנביא, אשר "עלה בסערה השמיימה".
העלייה זכתה למימוש מיוחד בז'רגון הציוני. לארץ ישראל 'עולים'. לא מהגרים, עולים. לשימוש הזו משמעות ערכית, ומקורו בתנ"ך, כמו בספר שופטים: "לְמִיום עלות בני ישראל מארץ מצרים". מי שעוזב את הארץ אינו עושה רילוקיישן אלא 'יורד', גם זה מסיפורי המקרא. גם באתוס ההתיישבותי 'עולים על הקרקע', לנקודת יישוב חדשה. עם זאת, דווקא הנגב נתפס כמקום נמוך, כמו בקריאה נשכחת "נוער הזהב, רד לנגב!" ואפרופו נוער: סיסמת הנוער והעובד והלומד היא "עֲלֵה והגשם" בהשפעת הביטוי המקראי "עֲלֵה והצלח", בהמנון תנועת בני עקיבא שרים "בְּלֵב אַמִּיץ וּבְעֶזְרַת ה´, עָלֹה נַעֲלֶה" שהיא גם סיסמת מחנות העולים - "עָלֹה נַעֲלֶה".
תחום שבו הפועל עָלָה מתפקד בהצלחה הוא הצבא. בצבא לא יוצאים או מתארגנים אלא 'עולים למסדר'. קיבלת תלונה, אתה עולה על טופס, עולה על מדים ועולה למשפט. נכשלת כישלון של ממש? עלית על טיל. 'טיל' הוא דימוי לעונש כבד, גירוש או מאסר. בלשון הקשר הצבאי מוכר הצירוף 'עלה מול', כמו בציטוט הבא: "מג"ד עלה מול סמי ואמר לו להתכונן ליציאה להסתערות לפי התוכנית".
עָלָה משמש בצבא גם בתחום ההיררכי, העלייה בדרגה. השימוש הזה מאפיין כל היררכיה, אזרחית כצבאית, ולפעמים גם לא פורמלית. לא עוברים מכיתה ג' לכיתה ד'. עולים כיתה. האלמוני 'עולה לגדולה', העני 'עולה מאשפתות' בעקבות ספר שמואל: "מֵקים מעפר דל, מאשפות ירים אביון". וכאשר מתרחש דבר מה דרמטי זו 'עליית מדרגה'.
אחד השימושים הגורמים לנו להרים גבה הוא תחום הכספים והמסחר. מדוע השמלה 'עולה' חמש מאות שקל? מה הקשר בין מחיר מוצר לבין עלייה, פרט לעליית היד האוחזת בארנק או בשטרות מן הכיס? לשימוש הזה שורשים במקרא, שם נכתב בספר מלכים א': "שש מאות זהב יעלה על הצינה האחת", כשהכוונה לכסף המוּצא או המוּעלה מן האוצר. במשנה משתמשים גם ב'עולים לחשבון'. השימוש הפיננסי זוכה גם לדימויים הקשורים למחיר כלשהו. טרדות וסבל 'עולים בבריאות', ולפעמים 'עולים בחיים'.
ויש גם עליות שהן כישלונות, ואולי עליהן נאמר 'ירידה לצורך עלייה'. מי שתוכניותיו השתבשו ולא הצליח להתקדם 'עולה על שרטון', המקור מתחום הימאות. במקרה אחר נאמר שמאמציו 'עלו בתוהו', היישר מספר איוב. על מי שדינו נחרץ להישמד נאמר כי 'עלה עליו הכורת', היישר מספר ישעיהו. הניב לקוח מתחום היערנות.
נסיים בשירו המקסים של המשורר דוד אביטן המתאר ש"לרדת לסוף הדבר" זה בעצם לעלות אליו בכדי להתמודד עם הקושי:
לרדת לעלות / דוד אבידן
לְהָבִין מַשְמָע לָרֶדֶת לְסוֹף- דָּבָר
אֲבָל מַה לּעֲשוֹת, אִם סוֹף הַדָּבָר נִמְצָא לְמַעֲלָה?
אָז לְהָבִין – מַשְמָע לְטַפֵּס בְּמַעֲלוֹת הַדְּבָרִים,
דֶּרֶך שִבְעָה רְקִיעִים וּלְמַעֲלָה מֵהֶם,
וְשָם הַדָּבָר נִמְצָא, מַמְתִּין בַּעֲטִיפָה זוֹהֶרֶת, לא נָגוּעַ.
מַה לַעֲשוֹת עִם הַדָּבָר הַבִּלְתִּי-נָגוּעַ הַזֶּה?
אֵיךְ לָגַעָת וְלא לָגַעַת בַּהֲבָנָה?
זֶה כְּבָר עִנְיָן שֶל הֲבָנָה דַּקָּה, שֶל צְלִיל,
אֲבָל גַם שֶל דְמָמָה דַּקָּה וִיכולֶת- הַמְתָּנָה,
אֲבָל גַם עִנְיָן שֶל כּשֶר-זִנּוּק בַּרֶגַע הַנָּכוֹן.
לְהָבִין מַשְמָע לְהַגִיעַ, וְזֶה כְּבָר עִנְיָן שֶל לוֹגִיסְטִיקָה
אֲבָל לְהַגִּיעַ אֵין מַשְמָע לְהָבִין, וְזֶה כְּבָר עִנְיָן מִיסְטִי.
אָז מָה עוֹשִים עִם זֶה?
קדֶם כָּל לא לָרֶדֶת לְסוֹף-דָבָר, אֶלָא לַעֲלוֹת אֵלָיו.
וְאַחַר-כָּך לא לַגַעַת בַּדָּבָר עַצְמוֹ, אֶלָא לַגַּעָת בְּעַצְמֵנוּ
לְמַרְאֵה הֵדָּבָר הַגָּדוֹל הַזּוֹהֵר לְמַעֲלָה.
וְאֲחַר כָּךְ לא לִסְלוֹחַ לְעַצְמֵנוּ עַל הַהַחְטָאָה.