חזרה למאגר הכתבות
"וחג שבועות תעשה לך, בכורי קציר חיטים"
יעקב גרוס, מדריך בוגר בצוות בית ספר שדה כפר עציון
הראשונה מבין שבעת המינים שהתברכה בהם ארץ ישראל וגם הראשונה במעלה היא החיטה. חיטת הלחם היא הצמח החשוב ביותר לאדם באזורנו (ואולי בעולם כולו). היא לחמם ובסיס מזונם של מאות מיליוני בני אדם בעולם. זנים שונים של חיטה משמשים לייצור לחם, אטריות, עוגות, דייסות, בירה ועוד.
האדם החל לגדל חיטה, ככל הנראה, כבר בתקופה הנאוליתית, לפני כ-10,000 שנה, תקופה המכונה "המהפכה החקלאית". בתקופה זו, עבר האדם מחיי נוודות, שבהם ניזון מליקוט ומצייד, אל חיי יישובי קבע ואל גידול מזונו בצורה יזומה.
במשך השנים, פיתח והשביח האדם את חיטת הבר ועשה אותה לחיטה תרבותית. ההבדל העיקרי בין החיטה התרבותית לחיטת הבר הוא בהתנהגות השיבולת אחרי הבשלת הזרעים: בצמח הבר, השיבולת מתפרקת לשיבוליות, וכל אחת מהן נושרת בנפרד. זה מאפשר לחיטת הבר להפיץ את זרעיה ולהצמיח דור חדש. בצמח התרבותי, השיבולת אינה מתפרקת אחרי ההבשלה. עובדה זו היא המאפשרת לאיכר לאסוף את היבול.
החיטה היא גידול החורף העיקרי בארץ. היא נזרעת לפני היורה או לאחריו. לשם הבשלתה, נדרשת לחיטה תקופת גידול ארוכה, והיא מבשילה כחודשיים אחרי השעורה: בפסח מביאים את העומר מראשית קציר השעורים, ושבעה שבועות אחר כך, חל חג שבועות – חג קציר החיטים. ואם בחג קציר החיטים עסקינן, העיר בית לחם – המשמשת תפאורה לסיפורן של רות ושל נעמי, שאותו אנחנו קוראים בשבועות – לא נמצאת במיקום אידיאלי להתיישבות. היא יושבת מעט ממזרח לקו פרשת המים הארצי, בגבול ספר המדבר, ואין בסביבתה מעיינות שופעים. בכל זאת נתייחדה בית לחם, אם נשפוט לפי שמה, כמרכז לגידול חיטה ושעורה. ואכן, פאתי העיר ממזרח גובלים בשדות מישוריים רחבי ידיים המצטיינים בפוריותם – תופעה שהיא נדירה למדי באזור זה.
העיר נמצאת על הגבול שבין האזור שבו אפשר לגדל חקלאות בעל, המסתמכת על גשמים, ובין השטח המיועד למרעה. והדבר רמוז בשמה העברי, בית לחם, המעיד על אפשרות לזריעת דגנים; ובשמה הערבי, בית לאחם (בית הבשר), שמלמד על אפשרויות המרעה. בעונת החורף, משמש כל התחום שממזרח להרי יהודה ועד למצוק ההעתקים שמעל ים המלח אזור מרעה לכפריים מרצועת ספר המדבר שיורדים בחורף עם אוהלים אל מדבר יהודה. כאשר תם החורף, כל האוכלוסייה עולה חזרה מערבה, המדבר מתייבש, ותושביו חוזרים להיות חקלאים וחוזרים לאזור גידולי הפלחה.
העובדה שבית לחם וסביבתה היו משכן לרועים על גבול המדבר, החשוף לסכנה מתמדת, נטעה ברועים כבר בימים קדומים כוח ואומץ לב והכשירה אותם לעמוד בפני סכנות ואתגרים. אפשר שאין זה מקרה כי דווקא מקרב עיר זו יצא מנהיג עשוי ללא חת שהיה למלך על ישראל. דוד המלך, בן בית לחם, נאלץ להתמודד עם הארי והדוב בשעה שרעה את צאן אביו – מציאות הנובעת מהיותו של אזור בית לחם בספר המדבר, שבו שוכנות חיות הבר. אותו דוד התגעגע לנוף ילדותו בעת שהוא ישב במצודתו בירושלים: "וַיִּתְאַוֶּה דָוִד וַיֹּאמַר מִי יַשְׁקֵנִי מַיִם מִבֹּאר בֵּית לֶחֶם אֲשֶׁר בַּשָּׁעַר" (שמואל ב, כג, טו). דוד התרפק על זיכרונות ילדותו בבית לחם, עת היה משוחרר מעול המלכות והסתובב עם עדרו במדבר.
בשער העיר, שם נמצא בור המים שאליו דוד התגעגע, נמצאים גם שורשיו המשפחתיים. לכאן הגיעה אם סבו של דוד, רות, כאשר שבה עם נעמי משדה מואב. אל השער ההוא עלה בועז לגאול את רות, ובנוף שדותיה של העיר נכתבה המגילה היפיפייה – מגילת רות. המעיין במגילה יגלה שעל אף שאין בה שום מעשה נס או פלא, וכביכול הקב"ה אינו מתערב במעשיהם של בני האדם השוזרים את סיפורה של המגילה, שמו של הא-ל דווקא שגור בפיהם של תושבי העיר. כך בירך בועז את הקוצרים בשם ה', וכאשר בירכו אנשי העיר את בועז לרגל חתונתו עם רות, הם קבעו: "יתן ה' את האישה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה" (רות ד, יא). אף החסד של אנשי העיר בית לחם הוא מוטיב מרכזי בסיפורה של המגילה. ראשיתו בחסדה של רות לנעמי חמותה, כשהיא בוחרת להתלוות אליה על אף שאינה חייבת, והמשכו בשעות קצירת השעורה והחיטה בבית לחם – בדאגה הכנה של נעמי לשלומה של רות המלקטת למענה שיבולים בשדותיו של בועז ובחסדו של בועז שמקבל את רות בשדהו במאור פנים ונותן לה ללקט משדהו ביד נדיבה.
גם חז"ל התייחסו לכך כאשר קבעו: "המגילה הזאת אין בה לא טומאה ולא טהרה, לא איסור ולא היתר, ולא נכתבה אלא ללמדך כמה מתן שכר טוב לגומלי חסדים" (רות רבה, ב). אל הרקע הזה, של אזכרת הבורא ושל גמילות חסדים, נולד בבית לחם בחג השבועות דוד, בנו הצעיר של ישי. בשטחי המרעה ובשדות, הוא קיבל את הכשרתו למלוכה.
על מגילת רות, כתב המשורר יצחק שלו את אחד משיריו היפים, המדגיש את מעשי החסד ואת דרך הארץ העולים מפסוקי המגילה והמתאימים כל כך לעיר בית לחם:
"...וּמְלַקְּטִים אַחֲרֵי הַקּוֹצְרִים
וְטוֹבְלִים אֶת הַפַּת
וְצוֹבְטִים הַקָּלִי –
אִם יָפָה הַמְלַקֶּטֶת דַּיָּהּ.
וְעָשְׂתָה כְּאֵיפָה שְׂעוֹרִים..."