חזרה למאגר הכתבות
דרכה של משפחה אחת מאוראן שבאלג'יר ועד לשדרות רוטשילד
חדווה בן סיני היא מורה ומנחה לשל"ח וידיעת הארץ.
השנה שנת 1840. ספינה עוגנת בנמל חיפה. נמל אמרתי? כפר דייגים קטן ורחוק שנות אור מהנמל עטור המנופים והמזחים המוכר לנו היום. ספינה? גיבוב של קרשים מחוברים יחדיו שהטלטל על הגלים מחופיה של אלג'יר בואכה חופי ארץ ישראל. שיט חתחתים, אך כל מי שהיה על הסיפון וראה את הכרמל מתנשא הרגיש כאילו הוא נמצא בשיט תענוגות ומגיע לגן עדן עלי אדמות – ארץ ישראל!
בין המשפחות הרבות שהיו על הסיפון, הייתה גם משפחתו של אברהם שלוש, מרבני אוראן שבאלג'יריה: שמחה אשתו, שלושת בניו ושתי בנותיו. במעבר בסירות קטנות מהאונייה אל החוף, התהפכה אחת הסירות ונוסעיה טבעו בים, בהם שני בניו של שלוש, אליהו בן התשע ויוסף בן השבע.
משפחת שלוש נשארה שנה בחיפה, עד שאב המשפחה החליט לעבור לשכם ומשם לירושלים בהעדר קהילה יהודית בשכם. גם בירושלים לא פסקו נדודי המשפחה. לבסוף החליט אברהם כי עליהם לעקור אל יפו. זו מצאה חן בעיניו. ישאלו הבריות מדוע החליט בסופו של דבר להתמקם ביפו? אולי היה זה הים ואולי ריח הדגים שהזכירו לו את אוראן שבאלג'יר, הבית שממנו יצאו למסעם אל ארץ ישראל? התשובה שמורה עם אברהם שלוש.
תחנתנו הראשונה: רחוב הצורפים
המשפחה התיישבה ברחוב הצורפים, הנמצא בתחומי החומה, במקביל לרחוב יפת של היום. סמוך לביתם, ייסד אברהם שלוש ישיבה ובית כנסת. כבר מראשיתו היה זה רחוב סוחרים. רבים מהם עסקו בצורפות (ומכאן שם הרחוב). בין הצורפים המפורסמים שברחוב היה אלתר לוריא, נצר לאר"י הקדוש מצפת, שלמד את סוד אומנות הצורפות מאביו החורג. לימים, נשא אלתר לוריא את חנה לבית שלוש לאישה, ואת סודות מלאכת הצורפות שהכיר העביר לגיסו, אהרון שלוש. האחרון, שעסק גם בחלפנות כספים, השכיל להתיך מטבעות בתקופות אינפלציה ולמכור אותן כמתכות. בדרך זו הצליח אהרון לצבור עושר רב ובאמצעותו לרכוש שטחי קרקע גדולים מחוץ לחומות העיר.
בעקבות משפחת שלוש, החלו יהודים רבים לעלות לארץ ישראל ולהתיישב ביפו. אברהם שלוש נחשב מנהיג העדה היהודית ביפו בימים שהקהילה היהודית הלכה וגדלה בעיר. בנו אהרון המשיך את דרכו של האב. בשנות השמונים של המאה ה-19, רכש אהרון שלוש חלקת אדמה מזרחית למנשייה: "הכרם מכניס דמי ענבים כשישים מג'ידי, ויש בו באר של מי מעיין מתוקים ובית חומר קטן ודל... מבלי לראות את הכרם ואת האדמה, הסכים אבי לקנותו מיד בסמכו על ישרת פקידו. במשך ימים אחדים נגמרה הקנייה ואבי קיבל קושאן... הוא התחיל לקנות כרם אחר כרם שטחים גדולים." (1)
זמן קצר אחר כך, העתיק אהרון שלוש את משפחתו מיפו אל בית הפרדס שהיה בחלקה שרכש. שלוש מיהר להקים בית כנסת בחצר ביתו במטרה למשוך יהודים נוספים מיפו אל מחוץ לחומות. נמשיך אל בית שלוש הנמצא בנווה צדק, ברחוב שלוש 32.
אהרון שלוש מכר חלקים מהקרקע שרכש לחברת "עזרת ישראל", שבראשה עמדו האחים רוקח, בשנת 1887. על קרקע זו הקימו האחים רוקח את נווה צדק, השכונה היהודית הראשונה מחוץ לחומותיה של יפו. שכונות יהודיות נוספות קמו עד מהרה סמוך לנווה צדק: נווה שלום, מחנה יהודה, מחנה יוסף, אחווה ועוד. חלקן הוקמו על ידי אגודות וחלקן היו פרטיות. השכונות נבנו ללא תוכנית אדריכלית, ללא כבישים סלולים. סמטות וצפיפות אפיינו אותן (אך הרחובות היו מרווחים יחסית לרחובותיה של יפו). לא חלף זמן רב, ומרכז הפעילות של הקהילה היהודית ביפו עבר לשכונות. כיום לא ניכרת הפרדה בין השכונות, אלא הכול נקרא נווה צדק. האזור כולו עבר שינויים רבים לאורך השנים. מהזנחה פושעת ועד כוונות להרוס ועד לשגשוג. חלק מהבתים הוכרזו כמבנים לשימור, ואת מרבית הבתים שנבנו מחדש בנו בשמירה על הסגנון האותנטי של השכונה.
אהרון שלוש נפטר בשנת 1920 והוא בן 91. בית אהרון שלוש כלל בתחילה רק שני חדרים. מאוחר יותר הוגדל שטחו, נוספו לו חדדים, סודרו חצר פנימית, גינה וחומה סביב. קומתו השנייה של הבית נבנתה בעשור הראשון של המאה. בחצר, איקליפטוס כבן שמונים.
(1) יוסף אליהו שלוש, מתוך: יפו: פרקים בדברי העיר מראשיתה ועד ימינו, 1957, עיירת תל אביב-יפו, עמ' 132.
מצפון למבנה נמצא השער למפעל חומרי הבניין של הבנים של שלוש: יוסף אליהו ואברהם חיים. המפעל עצמו נהרס במשקוף הכניסה לחצר בית-החרושת שרדה כתובת בצרפתית: "האחים שלוש". מדרום לחצר הבית, נמצא בית הכנסת ע"ש גבריאל, נכדו של אהרון שנרצח בידי ערבים בשנת 1938.
תושבי הרחוב מספרים שבימים שמשפחת שלוש דרה בביתה שבחולות לבד, טרם הגיעו לאזור תושביה הראשונים של נווה צדק, פרצה לבית המשפחה באישון ליל חבורת פורעי חוק יפואים בניסיון למצוא את מצבור הכסף שוודאי יש לסוחר הממולח בביתו המבודד בחולות (על פניו, עבודה קלה...). אהרון שלוש ניעור משנתו ונעמד בראש גרם המדרגות בוהה בחבורת הגברים המפשפשת בחפצים במקצועיות רבה. כששלוש יצא ממיטתו, הוא עטה על גופו את הכפתן המרוקאי (ככל הגברים הצפון אפריקאים באותם הימים). צבעיו של הכפתן בהירים מאוד, והשילוב בינו ובין זקנו הלבן והארוך מאוד גרמו לחבורה העמלנית, שלפתע הרימה עיניה אל גרם המדרגות, לחשוב שהינה לפניהם ג'יני, שד! והם נמלטו כל עוד נפשם בם. גם מיפו ברחו שכן למוחרת לעגה להם כל הקהילה היפואית!
נלך מטרים מספר ברחוב שלוש לכיוון דרום ונגיע אל גשר שלוש
גשר שלוש, הנמצא בהמשך רחוב שלוש לכיוון דרום, עובר מעל פארק המסילה כיום, אך לא כך היה בסוף המאה ה-19. שלוש נהג לצאת מביתו לכיוון יפו רכוב בכרכרתו, ובוקר אחד התהפך ונפצע. הפציעה הייתה קלה, אך הקהילה נרעשה ומיהרה להקים גשר מעל הוואדי הוקם גשר לסייע לעוברים בו לעבור בבטחה! הגשר שאנו רואים כיום אינו הגשר המקורי. מהגשר נמשיך מזרחה עד לרחוב פינס מספר 32-30.
אליהו שהודיע כי הוא עומד להתחתן ובן נוסף שבגר וטרם התחתן. כדי לשמור על שלום בית (מה לא עושים כדי לשמור על שלמות המשפחה?), החליטו האבות לבנות שני בתים זהים לכל אחד מהבנים על חלקת האדמה המשפחתית. "בתי התאומים" הם בתים שבנו יוסף אליהו ואברהם חיים שלוש כמתנה לבניהם: משה בנו של יוסף
נמשיך לרחוב הרצל, לבית מספר 5
עם הקמתה של אחוזת בית, באפריל 1909, הצטרפו יוסף אליהו שלוש ואשתו פרחה לבית מויאל אל 66 משפחות המייסדים והקימו את ביתם ברחוב הרצל 5. בשכנות התיישב האח יעקב שלוש. יוסף אליהו שלוש הקדיש חלק ניכר מזמנו לדאגה לפיתוח יפו ותל אביב ולרווחת תושביהן. הבית בן שמונה החדרים היה בעל תקרה גבוהה. נברשות מצועצעות היו תלויות על התקרות, תריסי עץ חיפו על החלונות, והמרצפות המעוטרות היו מהמפעל המשפחתי. אהרון שלוש, נכדם של יוסף אליהו ופרחה, סיפר:"ביום שושן פורים, היה קהל מתחיל משעות הבוקר למלא את הרחובות, במיוחד רחוב הרצל. כל אחד רצה לתפוס לו מקום טוב באמצע, ליד המדרכה, זאת כדי לחזות בקרנבל. לנו היה היציע. מרפסות מרווחות בקומה השלישית." (2)
את קומת המסד, השכירו לבתי עסק ולחנויות. ביניהם בלט בית הקפה קרלטון: "בביתו של יוסף אליהו שלוש, בפינת הרחובות הרצל ושדרות רוטשילד, נפתחה בקומת הקרקע מסעדה מפוארת עם בית קפה – קרלטון – שנועדה לאצולה של העיר, לפקידים בכירים במוסדות השלטון הבריטי ולתיירים בעלי אמצעים." (3)
נמשיך לרחוב הרצל 68. הבית נבנה לשתיים מבנות המשפחה: יהודית, בתו של יוסף אליהו-היינריך (חירם). בעלה היה מבעלי הכולבו "חפציבה", שלימים על המגרש שלו נבנה קולנוע מוגרבי; ושמחה, בתו של אברהם חיים, שנישאה לרופא השיניים ד"ר פומרוק. לכל אחת מהן נבנתה חצי קומה. עושרה של משפחת שלוש ניכר בכל פרט במבנה. בנה של שמחה, עו"ד צבי פומרוק, סיפר שאימו הייתה מגיעה לאתר הבנייה כדי לפקח על הבנייה וכדי לוודא שכמויות המלט הן אכן הכמויות שהוסכם עליהן. בשנות השלושים של המאה ה-20 נמכר הבית, משפחת פומרוק עברה להתגורר ברחוב אחד העם, ומשפחת חירם עברה לשכונת תל גנים ברמת גן.
סיפורי משפחת שלוש שזורים בתולדותיה של העיר תל אביב, ובכתבה זו סיפרנו סיפורם של מעטים מהם משום שקצרה היריעה.
(2) אהרון שלוש, "מגלאבייה ועד כובע טמבל", סיפורה של משפחה, בהוצאת א' שלוש 1991.
(3) פנחס בן-שחר, "בתי יפו תל-אביב מספרים".