חזרה למאגר הכתבות
היום נעשה משהו בלתי נשכח
שלומית רונן-ליבנה וטל מדר הן חברות מועצת תנועות הנוער
מסע מזכ"ליות ומזכ"לים תנועות הנוער בישראל למרוקו
בסוף חודש ינואר 2023, יצאנו במשלחת של מועצת תנועות הנוער למרוקו. לנסיעה הצטרפו מזכ"ליות ומזכ"לים של תנועות נוער ושל ארגוני נוער שחברים במת"ן. מהרגע הראשון, היה ברור שלא מדובר בסתם עוד משלחת, אלא באירוע מיוחד. הרעיון בתחילה היה לקיים "שולחן לומד" – ללמוד על מדינות האזור ולהכיר אותן בעקבות הסכמי אברהם. עלתה גם מחשבה על משלחות נוספות ואולי על מחנה קיץ משותף עם תנועות הנוער וארגוני הנוער במרוקו. מהר מאוד הסתבר שאין לנו קשרים במרוקו אשר יובילו לעשייה משותפת. פנינו להתייעץ עם שותפינו הגרמנים, ותשובתם הייתה שאם נוכל לסייע להם בליצור קשרים שכאלו, הם יודו לנו מאוד.
בתחושה שאנחנו נדרשים להכוונה מקצועית לקראת המסע, חברנו לארגון "כולנא" (בית לתרבות, זהות ומסורת), ובזכות מחויבותם העמוקה להעברת המסורת של יהדות מרוקו, יצאנו לדרך משותפת. לקראת המסע, קיימנו שני ימי הכנה, ובהם למדנו על מרוקו בהיבט גיאוגרפי, תרבותי והיסטורי, על הקשר של מרוקו עם ישראל ועל מיוחדותן של קהילות יהודי מרוקו. ישבנו בימי ההכנה, הקשבנו, למדנו, והייתה תחושה של יציאה למשהו אחר – למדינה שלא הכרנו, לתרבות שרק שמענו עליה, לאווירה מיוחדת ומסקרנת.
את מיקוד התכנים התחלנו בכך שיש כאן סיפור ציוני מיוחד של תנועות נוער. בהמשך, למדנו על אודות המשמעות המיוחדת של הציונות בזהות של יהדות מרוקו ועל שילובה במורשת ובמסורת. נגענו גם בעניין המסורתיות שלח יהודי מרוקו ובחיים המשותפים ליהודים וערבים שהתקיימו במרוקו. מבחינתנו כמועצת תנועות נוער, ראינו כאן אפשרות למפגש מיוחד בין יהודים לערבים ובין חילונים לדתיים. חשבנו שנצא למסע ונראה קיום של משהו שאינו מובן מאליו.
לא התאכזבנו. נחתנו בקזבלנקה ונסענו למוזיאון יהדות מרוקו. מוזיאון זה הוא מקום מיוחד שמציג את תולדות הקהילה ומפגיש קהלים שונים – יהודים, מוסלמים, נוצרים – לשיח ולפעילות משותפת. במשך שמונה ימים, פסענו ברחובות הערים, נסענו להרי האטלס וחווינו את חופי האוקיינוס. ניהלנו משא ומתן בשווקי מרקש וא-סווירה ושרנו עם פייטן סופי פיוטים יהודיים עתיקים. בכל תחנה במסע, למדנו מפי קובי (המדריך, איש "כולנא" מרוקו) על אודות היסטוריית הקהילה היהודית ועל ההקפדה על שמירת אפשרות לחיים משותפים.
צעדנו ברחבי המסגד הגדול בקזבלנקה בלוויית מדריך מקומי דובר עברית מצוינת והרגשנו שאנחנו מתחילים, רק מתחילים, להבין את המורכבות של יכולת הרוב להכיל מיעוט ולאפשר קיום משותף. בכל זאת, לא בכל יום רואים מגן דוד על קיר מסגד מוסלמי. עמדנו במלאח (הרובע היהודי) של מרקש ומעלינו שלט ובו שם הרחוב, רחוב התלמוד, באנגלית ובערבית והקשבנו לקובי.
הנסיעות הארוכות באוטובוס אפשרו מפגשים מוצלחים בין חברי המשלחת. לא כולנו הכרנו היטב את כולנו, חלק מהמשתתפים היו חדשים בתפקידיהם. שיחות שהחלו בהיכרות המשיכו במציאת נושאי עניין משותפים וברעיונות לשיתופי פעולה בין תנועתיים ובין תנועות לארגונים בשובנו לישראל. בדברים שכתבו המשתתפים על אודות המסע, כתבה חברת משלחת: "אספנו חוויות משותפות לקאנון של תנועות הנוער בישראל." חוויות משותפות שתהיינה בסיס איתן ליוזמות משותפות ולפעילות משותפת.
מיום ליום, גברה התחושה שהציניות מתקלפת, שרואים כאן מציאות שלא הכרנו כמותה בישראל. מציאות של התאחדות משותפת סביב הזהות המרוקאית, כאשר כל אחד חי בתוכה בזהותו הדתית השונה מזו של חבריו. כמו שהתבטאה חברת המשלחת: "הגיע הזמן שנוריד ציניות ונעמיק בשורשים עשירים ומעוררי השפעה. שורשים שיכולים להעמיד אותנו במקומנו ולתת בנו הרבה מאוד דרך ארץ ואהבת אדם."
אחרי ארוחת צוהריים במרקש (במסעדה כשרה) לסיכום המסע, באווירה של אירוע יוצא דופן, מרגש ומיוחד, הקריא קובי את שירו של מואיז בן הראש, "מפתחות לטטואן". בקטע מהשיר נכתב:
"וְהַבַּיתִ נִתְלהָ עַל שְׁניֵ צִדֵּי הַחֶבֶל / וַאֲניִ בְּאֶמְצָעו נָע וְנָד / בְּתוֹךְ אֶרֶץ ישְִׂרָאֵל /
בְּתוֹךְ אֶרֶץ מָרוֹקוֹ / וּבִשְׁניֵ הַקְּצָווֹת / בּיַתִ"
לכל אורך המסע, ליוותה אותנו תחושה שהרחקנו עד מרוקו כדי להתחיל להבין עד כמה הייתה בית לקהילות היהודיות; עד כמה הזהות המרוקאית הצליחה להכיל את שלל הזהויות של החיים במדינה; עד כמה הצליח הרוב לתת למיעוט להתפתח כקהילה וכתרבות. הימים היו ארוכים מאוד, ולכל אורך המסע התמודדנו עם נרטיב, שממש הצליח לגעת בכולנו. "צעדנו והדרך נצבעה על ידי הקבוצה," כתבה אחת המשתתפות וכיוונה לכך שכל אחד וכל אחת מאיתנו חווה חוויה מיוחדת ולקח ממנה להמשך חייו.
ראינו כיצד כולם התחברו למסע, לתכניו ולשותפים והשותפות. לפעמים במסעות של משלחות יש תחושה שחלק מהמשתתפים אינם נכנסים לרוח הקבוצה או לעומקם של תכנים. כאן נראה שכל אחד התחבר בדרכו ולחלקים אחרים. כשפתחנו במפגש הסיכום בהצגת "תמונות המסע שלי", למדנו עד כמה נגעו דברים שונים בכל אחד ואחת. בחרנו בכמה תמונות מתוך למעלה מ-1,500 תמונות שצילמנו והעלינו אותן לאלבום משותף. היו שבחרו בתמונות נוף, והיו שבחרו בתמונות שמתארות תחושה אישית אשר חוו במהלך המסע.
חזרנו מנסיעה בת שמונה ימים, והחוויות מתחילות לשקוע ולהתעצב כתובנות. לכל אחד ולכל אחת תובנה אישית ומסקנות בהקשר התנועתי. זה המיוחד במסע המשלחת שלנו – לכולנו שני כובעים, כובע אישי של חוויית המסע, ולצידו הכובע התנועתי והארגוני של מסקנות המסע הנוגעות לתנועה ולפעילות משותפת וליכולת להכיר באמת ולהכיל את השונה.
יצאנו למסע למרוקו בלי ידע קודם ובלי היכרות קודמת. למדנו, חווינו, ראינו ושמענו. ראינו את הטבעיות שבה נגנים מקצועיים בא-סווירה יודעים לשיר פיוט יהודי כמו היה פיוט שהכירו מבית הוריהם. חווינו את הנעימות ומאור הפנים שבהם התקבלנו בכל מפגש ובשווקים הצבעוניים. ראינו נוכחות של סמלים יהודיים בכל פינה ועמדנו על ההוויה המיוחדת של חברויות שנרקמות בין חברי המשלחת, של ישיבה לשיחה עמוקה ומהותית בין מזכ"ל של תנועת נוער דתית למזכ"ל של תנועת נוער ערבית. כל אלה קרו במרוקו, ודומה שיכולים היו לקרות רק שם. משהו באווירה ובתחושה הכללית של קבלה ושל שמחת חיים לצד דלות, שבהחלט בולטת ברחובות, אפשר דברים שאינם מתרחשים סתם כך.
"למדנו פרק בקיום משותף, בסובלנות ובכבוד הדדי," כתב אחד המשתתפים בדברי סיכום. אכן, למדנו שיש מקום לקדם את רעיון המסעות למרוקו, בתנאי שנקפיד לבנות תהליך הכנה רציני וממוקד וניטיב להכשיר כוח הדרכה שיענה על מורכבות הנושאים שמועברים במסע.
אנחנו, מועצת תנועות הנוער, מצווים להרים דגל זה של הכרת השונה ושל אמונה בשיח שיוכל להוביל ליוזמות משותפות. לשם אנחנו מכוונים.