חזרה למאגר הכתבות
קוצים וקיץ
חיליק אברג'יל, סמנכ"ל חינוך וקהילה בחברה להגנת הטבע
לפעמים נדמה לנו שנופי הארץ הם כמו סיפורה של סינדרלה. יופי הנמשך כמה שבועות, כשהגבעות, הרכסים והמישורים נצבעים בירוק והפרחים פורחים, לבלוב מרנין את הלב והאביב המתפרץ נותן את אותותיו בנפש וביציאה למרחבים הפתוחים.
ואז מגיע הקיץ – יובשני, מצהיב, קמל, חם ולא מזמין.
במיתולוגיה הכנענית מתואר מות, אל השאול, כמתגבר על בעל, אל הגשם. הוא כולא אותו עד שאשרה, אלת האדמה, מתחננת לאל, אבי האלים, שישחרר את בעל מכלאו. כך הסבירו הקדמונים את היובש ואת הקיץ בשדות.
בסיפור התנכי, מוצאים לא מעט שמות לקוצים: קוץ, חוח, צנינים וברקנים וכן סרפד, נעצוץ, נהלולים ושמיר ושית. בספר שופטים, פרק ח', גדעון מאיים על אנשי אפרים ומציין את העונש על סירובם של אנשי אפרים לסייע במלחמה: "ויֹּאמֶר גִּדְעוֹן לָכֵן בְּתֵת ה' אֶת זֶבַח וְאֶת צַלְמֻנָּע בְּיָדִי וְדַשְׁתִּי אֶת בְּשַׂרְכֶם אֶת קוֹצֵי הַמִּדְבָּר וְאֶת הַבַּרְקֳנִים" (פסוק ז'). וכך אכן היה. בשובו מהמלחמה במדיינים, העניש גדעון וייסר את זקני אפרים בקוצי מדבר ובברקנים. בהתבוננות פשוטה בברקן, נראה שאכן קוציו דומים לברק, ואולי מכאן נקבע שמו. גדעון העניש בקוצים – אמצעי זמין רוב השנה בבקעת הירדן ובנופי הארץ. גם אצל ישעיהו, בפרק ט', תיאור השממה והחורבן קשור לקוצים: "כִּי בָעֲרָה כָאֵשׁ רִשְׁעָה שָׁמִיר וָשַׁיִת תֹּאכֵל וַתִּצַּת בְּסִבְכֵי הַיַּעַר וַיִּתְאַבְּכוּ גֵּאוּת עָשָׁן" (פסוק י"ז), ואכן שטחים שאינם מעובדים נתפסים בדרך כלל על ידי צמחיית בר, ובקיץ – בעיקר על ידי קוצים. התיאור התנכי והמראה של הקוצים בקיץ מעורר את השאלה מהו תפקידם של הקוצים מעבר להשראה לאיומי הנביאים או לענישת סוררים. בחינה של אזורי תפוצת קוצים מלמדת שאזורים אלו מאופיינים בהיותם יובשניים. אלו אזורים שמרובים בהם הטריפה והרעייה, והקוצים מגנים על הצמח מפני בעל חיים.
התקופה שבה גדלים הקוצים גם היא מלמדת עליהם. באביב ובחורף, כמות העשב הירוק הזמין לטריפה גדולה, ובקיץ מעטה. הקוצים מספקים מנגנון הגנה יעיל בשלב שבו יש מצוקת צומח לאוכלי העשב. כנגד רעייה, פיתחו הצמחים הגנה כימית, ביולוגית וקונבנציונלית. כימית – שמנים אתרים וחומרי ריח הדוחים את אוכלי העשב; ביולוגית – בעלי חיים שחיים על הצמח ומגנים עליו בפועל; קונבנציונלית – קוצים המגנים על הצמח מאכילה.
פיזור הקוצים על חלקי הצמח מלמד גם הוא. בצמחים שונים, כל חלקי הצמח מכוסים בקוצים: גבעול, עלים וזרעים. ברוב הצמחים, הקוצים מגנים על זרעים המופצים לאורך זמן. במקום להפיץ את הזרעים אל הקרקע, הקוץ שומר על עליהם בגופו היבש והקוצי, ותחת המגן הקוצני מפיץ את הזרעים בהדרגה לאורך חודשים ארוכים. הצמח מחובר עדיין לאדמה ואינו מסתכן בפיזור זרעים בעונה שבה אחוזי הקליטה בקרקע נמוכים. לא רק תפקיד הגנתי יש לקוצים. בימי הקיץ, הקוצים מסייעים לצמח להפיץ את הזרעים. בכמה הדרכות, ניסינו תרגיל: גררנו מגבת ישנה על גבי שביל טיול זה או אחר למשך פרק זמן. לאחר כמה מאות מטרים, התמלאה המגבת בעשרות זרעים שנצמדו בעזרת מנגנוני היצמדות אל המגבת. מנגנוני ההצמדה שבקוצים מסייעים לצמח בהפצת זרעיו לאזורים ולשטחים נוספים. דוגמה נוספת לתפקיד הקוצים היא בצמחייה שהתפתחה במרומי החרמון – צמחייה דמוית כדורים הנקראת צמחייה כרקוצית. צמחייה זו, דמוית כרית, מאפשרת לצמח להתמודד עם רוחות ועם שלגים עזים ומקצרת את זמן הפשרת השלג מעל גבי הצמח.
צפיפות הקוצים והיובש שלהם גרמו לכך שהם אחד הגורמים לשרפות, כפי שמצוין בספר שמות, פרק כ"ב: "כִּי תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קֹצִים וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ אוֹ הַקָּמָה אוֹ הַשָּׂדֶה" (פסוק ה'). במשל יותם המפורסם (שופטים ט), מוזכר קוץ האטד הגורם לשרפה: "תֵּצֵא אֵשׁ מִן הָאָטָד וְתֹאכַל אֶת אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן" (פסוק ט"ו). בשימושי האדם, השתמשו חקלאים בקוצים לסגור פרצות או להגן על תוצרת חקלאית מפני בעלי חיים או מזיקים שונים.
חתום בקשר שבין קוצים לטיולים. ב-1994, שביתות מורים פגעו בטיולי מערכת החינוך. בתגובה לכך, פרסם אברהם בורג את הרשימה המצורפת, ובה מוסר השכל ולימוד מעמיק מקוצי הארץ:
שבת, הרביעי ביולי 1187. חם בגליל התחתון וחם הרבה יותר בקרני חיטין. קיץ ישראלי צורב, צבאות הצלבנים נערכים ל"אם המלחמות" – הקרב המכריע בינם לבין צבאות סלאח א-דין. הצלבנים חמושים ומפחידים. שריוניהם בוהקים בשמש הקייצית הנוראה. הסוסים עטופים גם הם, מפרסותיהם ועד לאוזנם, מוגנים כביכול מפני פגיעתם של החיצים המוסלמיים. הלוחמים האירופאים הזיעו בתוך השריון, התענו והתייבשו, וסלאח א-דין הממולח והאכזרי עוד הבעיר את השלף, קש השדות תחת רגליהם. בערבו של יום הוכרע הקרב, והדי תבוסת האורחים מאירופה מהדהדים ברחבי המזרח התיכון עד ימינו אלה. מאז ועד היום נכתבו מאות מאמרים שופעי תיזות, הסברים לתבוסתם האיומה של הצלבנים. היום נוסיף עוד הסבר קטן. הצלבנים הפסידו, מפני שלא טרחו לצאת ולטייל ברחבי ישראל. הצלבנים לא הכירו את הארץ. הם העדיפו את המבצרים הסגורים והמעופשים על פני מרחבי השדות והכרת הסביבה. הם לא ידעו היכן מקורות המים שבסביבות קרני חיטין. הם לא הבינו את שפת הקוץ שהובער תחת רגליהם. כי מקור הקו בא מאותה מילה שממנה בא הקיץ ובה הקץ.
כי הקוץ הוא קצה הפרח והקיץ הוא קצה השנה. והם לא ידעו את שיודעים אנחנו – שגם בתוך הקוץ טמון הזרע של העונה הבאה. לפעמים הוא נישא ברוח כמו סבא טוב ולעיתים הוא קודח את עצמו את האדמה, כמו מקור חסידה, אבל לעולם הוא לא מאבד את תקוותו.
כי הטבע כולו שלנו וכדי שנהיה אנחנו שלו, אנחנו צריכים לטייל בו" (אברהם בורג, "למה אתם שונאים לטייל?", מוסף הארץ 24.5.1994)