חזרה למאגר הכתבות
קוצים ושושנים, מי אתם הקימוש והינבוט?
אמוץ דפני, בוטנאי ומשורר ישראלי, פרופסור אמריטוס במכון לאבולוציה ובחוג לביולוגיה אבולוציונית וסביבתית באוניברסיטת חיפה.
בספרי התנ"ך, נזכרים שמות רבים של קוצים למיניהם, ורק בודדים מהם מזוהים כיום בוודאות. הינה כמה דוגמות:
"וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה" (בראשית ג, יח)
"וַיֹּאמֶר גִּדְעוֹן לָכֵן בְּתֵת יְהוָה אֶת זֶבַח וְאֶת צַלְמֻנָּע בְּיָדִי וְדַשְׁתִּי אֶת בְּשַׂרְכֶם אֶת קוֹצֵי הַמִּדְבָּר וְאֶת הַבַּרְקֳנִים" (שופטים ח, ז)
"תַּחַת הַנַּעֲצוּץ יַעֲלֶה בְרוֹשׁ וְתַחַת הַסִּרְפַּד יַעֲלֶה הֲדַס" (ישעיהו נה, יג)
"בֵּין שִׂיחִים יִנְהָקוּ תַּחַת חָרוּל יְסֻפָּחוּ" (איוב ל, ז).
שפע של מיני צמחים קוצניים מתגלה בפסוקי התנ"ך: חוח, חרול, קמוש, ברקן, נעצוץ, צנינים, שמיר, שית, דרדר, סלון וסירה. האם מקרה הוא שרוב הקוצים נמצאים בקצה השדה ובעונת הקיץ? צליל המילים קוץ – קיץ – קצה כמו מזמין שיר. קוצים, יובש ומות צמחים הם סמלי חידלון מובהקים: "וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה" (בראשית ג, יח). בשירה העברית, זרועים שירי קוצים למכביר, והם מבטאים הלך רוח של סופיות, של אכזבה ושל ייאוש.
כמו שסיכם סנדו דוד:
"זְמַן הַיַּלְדוּת
בְקוֹנְכִיַּת נַפְשֵׁנוּ
לְאַט מַתְפִּיח שִׁירֵי קוֹצִים."
(סנדו דוד, "יהלם שחור, הלילה", זכרונות, עמ' 50)
בשירה של לאה גולדברג, החוח ממשיך את נבואות הזעם המקראיות. החוח, שהעז ופרח בתנאים קשים, נשאר זקוף על חודי קוציו כנביא זועם הנטוע במקומו. דווקא הצלחתו להתקיים בשממה מכשירה אותו לעמוד בשער ולגלות את חרפת האחרים:
"אֵיךְ בַּסֶּלַע הֵעֵז לִפְרֹחַ עֲלֵי אָרֶץ מֻכַּת-צָמָא,
אֵיךְ פָּרַץ וּפָרַח הַחוֹחַ וַיִקֹּב אֶת חָק-הַשְּׁמָמָה.
נְזִירִי וְאַכְזָר וְזָחוֹחַ בְּלֹא סְלִיחָה וּלְלֹא רַחֵם,
בַּשְּׁמָמָה יַעֲמֹד הַחוֹחַ כְּנָבִיא שֶׁגִּלָּה חֶרְפַּתְכֶם."
(לאה גולדברג "החוח, מוקדם ומאוחר, עמ' 17)
אך גם אם לא דייקו המשוררים בשמותיהם של מיני הקוצים, יש ונותרו בשיר עקבות המסייעים לזהות במה מדובר. כך למשל בשיר של אסתר ראב:
"פָּרַץ קִמּוֹשׁ בַּחַמְרָה
וַיִּשְׁתַּפֵּך כּחָלָב עַל פְּנֵי אֲדָמָה;
וּבַלֵּילוֹת יְלַקֵק יָרֵח
צַלְחוֹת חָלָב נָעוֹת עַל גִּבְעוֹלִים דַּקִּים.
וֵעֲנָנִים יִמְשְׁכוּ שֹׁבֶל-לָבְנָם,
יִטְבְּלו בְּקֶצֶף קִמּוֹשׁ
פוֹרֵחַ שׁוֹטֵף,
וּשְׁרַקְרַקִּים יְרֻקִּים בַּהֲמוֹנִים
יְגַרְגְּרוּ וִילַהְלְהוּ
וִימַלְאוּ כְּרֵסָם חֲרָקִים רוֹחֲשִׁים
בְּצַלְּחוֹת קִמּוֹשֹ לְבָנוֹת;
סָגְרוּ יַמְבּוּטִים עַל קִמּוֹשׁ
בַּל יִכְבֹּשׁ גַּם הַחוֹל;
רֵיחַ יַמְבּוּט רַךְ, נוֹזֵל
וְרֵיחַ קִמּוֹש חָרִיף מִזְדַּקֵר-
זֶה עַל זֶה בִּדְבֵקוּת מִתְרַפְּקִים
וּמִלְאוּ רַחֳבֵי חַמְרָה
שְׁטוּחָה בִּרְגָבֶיהָ."
(אסתר ראב, שירים, עמ' 19)
לשווא נחפש את הקִמּוֹשׁ במגדיר הצמחים או ברשימת צמחי הארץ. לפי המופיע באתר האקדמיה ללשון העברית: 'קמשון' או 'קמוש' הם 'צמח קוצני', וזאת על פי כמה פסוקי תנ"ך שבהם נכתב: "עַל שְׂדֵה אִישׁ עָצֵל עָבַרְתִּי וְעַל כֶּרֶם אָדָם חֲסַר לֵב. וְהִנֵּה עָלָה כֻלּוֹ קִמְּשֹׂנִים כָּסּוּ פָנָיו חֲרֻלִּים וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה" (משלי כד, לא-לב). וכן, "מַחְמַד לְכַסְפָּם קִמּוֹשׂ יִירָשֵׁם חוֹחַ בְּאָהֳלֵיהֶם" (הושע ט, ו), וגם "וְעָלְתָה אַרְמְנֹתֶיהָ סִירִים קִמּוֹשׂ וָחוֹחַ בְּמִבְצָרֶיהָ" (ישעיהו לד, יג).
מסע זה אל קוצי אבותינו העלה, אפוא, שלל רב. לבד מן הקימוש, מצאנו גם חרול, סירה וחוח. כיום, זוהתה בוודאות רק הסירה הקוצנית, וכל שאר שמות הקוצים פתוחים להשערות.
בין הבוטנאים ניטשה מחלוקת: היו שזיהו את הקימוש המקראי עם הגדילן המצוי או עם הברקן הסורי, בנימוק, הדחוק קמעא, ששניהם צמחים הכובשים מקומות נטושים ושדות מוזנחים וגדלים בהם בצפיפות (יהודה פליקס, עולם הצומח המקראי, 1957, עמ' 290 ). אחרים זיהו אותו דווקא עם הסרפד של ימינו )זהר עמר, צמחי המקרא, 2012, עמ' ( 231 אך את הקימוש שבשיר אפשר לזהות דווקא מסיבה בלתי צפויה. התיאור של אסתר ראב – "וַיִּשְׁתַּפֵּך כּחָלָב עַל פְּנֵי אֲדָמָה" – מרמז לאגדה נוצרית קדומה על צמח שמתאים לתיאור השירי ולמציאות כאחד.
אחד מצמחי הקוצים הנפוצים בשולי דרכים ובשדות נקרא גדילן מצוי. עליו רחבים, שרועים על פני האדמה ומוכתמים בבהרות לבנות-מכסיפות גדולות, כאילו נשפך עליהם חלב. לפי אגדה נוצרית, נוצרו הכתמים הלבנים שעל פני העלים מחלבה של מרים, אם ישו, ומאז הצמח מוקדש לה ונקרא בשם "סיליבום מריום" (Silybum mariaum). סיליבום הוא השם המדעי של הסוג גדילן בלטינית, ושם המין פירושו "של מרים". גם אם לא נקבל את האגדה, הרי הקוץ היחידי שעליו מוכתמים בלבן הוא הגדילן המצוי.
ומהו הימבוט שנזכר בשיר ("סָגְרוּ יַמְבּוּטִים עַל קִמּוֹשׁ")? זהו ינבוט השדה – שיח קוצני השוכן באדמות עמוקות בצדי דרכים, בשולי נחלים ובמלחות.
שני הצמחים מייצגים עולמות בוטניים שונים. הגדילן מצמיח עלים רחבים כבר בתחילת החורף. שורשיו שטחיים ותפרחתו סגולה, גדולה ובוהקת, והיא מושכת חרקים רבים באביב. עם הקיץ, נהיה הגדילן לשלד יבש המרשרש ברוח. לעומתו, הינבוט הוא בעל עלים קטנים וירוק כל הקיץ.
ובחזרה לשיר. צלחות החלב והקצף תואמים את לובן העלים של הגדילן. ואומנם, שרקרקים עשויים לבוא ולחמוד את הדבורים הבאות לפרחים. הינבוט עולה וצומח ככל שהגדילן הולך וקומש, וצבעו הירוק-לבן המכסיף מוחלף בירוק לימוני רך.
פרחיהם של שני מיני הצמחים אינם מצטיינים בריח מיוחד. לעומת זאת, עליו הקצרים של הינבוט הם בעלי ריח עדין, בעוד אלו של הגדילן ריחם חריף. שני הצמחים משלימים זה את זה בעונה ובמראה ומתרפקים יחדיו, זה בתורו וזה בתורו, על רגבי החמרה האדמדמים לכסות אותם בירוק שלהם.
אסתר ראב, ילידת פתח תקווה ובת למשפחת איכרים שהתרוצצה יחפה בשדות, הכירה היטב את הצמחים בעונותיהם השונות והתרשמותה היא ממקור ראשון.
"כְּשָׁרְשֵׁי יַנְבּוּט אַתְּ מַעֲמִיקָה בִּי וְהוֹלֶכֶת,
עַד מֵי תְּהוֹמוֹתַי, לֹא תֵּעָקְרִי.
אַךְ כְּחֹם הַיּוֹם כָּל דְּבוֹרַי תְּזַמְזֵנָה סְבִיב פִּרְחֵי-דִּבְשֵׁך,
עֵשֶׁב רַע שֶׁלִי."
(משה דור, "ינבוט", מבחר משירי משה דור, עמ' 32)
הינבוט הוא, ככל הנראה, אלוף מעמיקי השורש מכל צמחי הארץ. הוא מצטיין בשורשים עמוקים ומסועפים ביותר, שעשויים להגיע עד לעומק של עשרים מטר ויותר. לעקור ינבוט זו משימה קשה, שכן שורשיו הם מעין יער תת קרקעי, שרק קצה קרחונו הירוק מופיע מדי עונה. לכן נחשב הינבוט עשב רע שקשה להיפטר ממנו. בשלהי האביב, פרחי הינבוט מושכים דבורים רבות, וזאת בעונה שבה רוב הצמחים כבר סיימו לפרוח. בשל פריחתו המאוחרת, נחשב הינבוט צמח דבש חשוב, וזאת למרות הפרחים הקטנים ומעוטי הצוף. המשורר משה דור, בשירו "ינבוט", דייק אפוא כחוט השערה בכל הפרטים, וכל כוונותיו, הגלויות שמעל האדמה והסמויות שמתחתיה, נפרשות לפנינו כספר הינבוט הפתוח לרווחה.
רוב השיחים ירוקי העד בארץ מחזיקים מעמד בקיץ הודות לצמצום הנוף הירוק כתוצאה מנשירת עלים חלקית או הודות להופעתם של עלי קיץ קטנים במקום עלי החורף שנשרו. השיחים הפעילים בקיץ נראים דהויים, וממש מחכים בחירוק עלים לכל רטיבות. לעומתם, הינבוט, גם בשיא עונת היובש, הוא כולו רענן וחוגג בירוק, כאילו אינו מחכה כלל לעונת הגשמים.
תופעה חריגה זו בנוף היא מקור הפתגם הערבי "כמו הינבוט אינו מכיר טובה לגשם" (מִיתְ'לְ אֶלְ-יַנְבּוּתְ בִּחְמִלְשְׁ לַלְשִׂתַא גְ'מִילִה, مثل الينبوت بحملش للشتا جميلة). הכוונה היא למי שאינו סומך על אחרים שיעשו לו טובות, כמו הינבוט הירוק בשיא הקיץ שאינו מחכה לגשם כשאר הצמחים הנמקים מחוסר מים.