חזרה למאגר הכתבות
חיטה למטרה
איתי פלינט הוא מנחה ומורה לשל"ח וידיעת הארץ במחוז ירושלים.
הופ, יצאנו לדרך. יזע ודמעות פרדה ועוד מסע יצא, ואנחנו נוסעים בכביש 1 מזרחה.
האוזניים נאטמות בירידות לים המלח, המחשבות נושאות אותך ונוסעות איתך. אנחנו כבר בכביש הבקעה ואוטוטו מתחילים לטפס אל הגלבוע לתחילת מסלול בשמורת אירוס הגלבוע, נהנים מפריחה מטורפת. המחשבות מעלות חיוך על פניי – הפעם לא שכחתי... הינה, הפסגה מתקרבת, ואני – בתיאום עם הצוות – נעלם מאחורי השיחים (כחלק מפעולה מתוכננת מראש...).
לילה, חושך, פחד. האם נצליח או חלילה ניכשל והתוצאה תהיה הרת אסון? אבל אז נזכר איך בגת דרכו חיטים, ואני קורא את הפסוקים בתנ"ך שבידי: "וְגִדְעוֹן בְּנוֹ חֹבֵט חִטִּים בַּגַּת לְהָנִיס מִפְּנֵי מִדְיָן" (שופטים ו, יא). מי חובט חיטים בגת? אני צועק, מה אתה דפוק, אתה לא יודע שעושים את זה בגורן? עד לכאן טיפסת משדה החיטה שבעמק?
ויען גדעון ויאמר (לא באמת): ברחנו להר שלא ישמעו אותנו. מעט חיטים נשארו, ולכל גרגיר יש משמעות. אולי נזכה ללחם השנה.
נזכרתי בשלט המוכר המתנוסס בבה"ד 1: "וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מִמֶּנִּי תִרְאוּ וְכֵן תַּעֲשׂוּ" (שופטים ז, יז). כן, זה היה גדעון שיצא בראש המחנה ושימש דוגמה לכל חייליו. זה התחיל כאן בגת, בגרגר החיטה, וזה יפגוש אותנו בהמשך.
מה? אתה עוצר באמצע המתח, איתי? אני מגניב חיוך קטן, עוד חזון למועד.
אט אט יורדים במורד התלול דרך עין הסמל, מספרים את סיפורי החלוצים בעמק, ובמילותיו של אלתרמן:
אופל בהר הגלבוע,
סוס דוהר מצל אל צל.
קול זעקה עף גבוה,
על שדות עמק יזרעאל.
מי ירה ומי זה שם נפל
בין בית אלפא ונהלל.
מה, מה לילה מליל
דממה ביזרעאל
נומה עמק, ארץ תפארת
אנו לך משמרת.
יורדים אט אט אל העמק הנעלם ומגיעים אל שדות העמק המוריקים.
רגע, אני צועק, תעצרו.
מתיישבים במעגל והסיפור מתחיל בשאלה המתבקשת: כמה עולה כיכר לחם? גלעד מדייק, אבל אני מקשה: כמה באמת עולה כיכר לחם?
מכאן מתחיל הסיפור, סיפור החרישה, הזריעה, ההשקיה והמלחמה במזיקים ובבצורת, הקצירה והעברת החיטה במשאיות אל הממגורות ואל טחנות הקמח. כמה עולה להפעיל את הקומביין וכמה לשנע את הקמח למאפיות, כמה עולה החשמל וכמה השקית המשמרת את הלחם וכמה המשאית המובילה אותו לסופר או למכולת.
אז מה אתה אומר גלעד? שבעה שקלים ו-11 אגורות? נראה לי קצת יותר.
אז בקשה אחת קטנה לי אליכם, בקשה שהעבירו מדורי דורות רות וגדעון, החלוצים הראשונים, וחקלאי העמק היום: אל תחצו דרך השדות, אל תקטפו ולו רק שיבולת אחת. הם זרעו בדמעה, מגיע להם לקצור ברינה. ואנחנו, אנחנו נלך סביב לשדות החיטה המוריקים ונעביר את המסר הלאה, כי אם אין קמח, אם אין הבנה מהו הקמח ומה נדרש בשביל להגיע אליו, אין תורה – אין ערך, אין דרך ארץ וכידוע אין לנו ארץ...
אחרת!!!