חזרה למאגר הכתבות
נשאב לריח הרוח
שמי בר נתון הוא מורה לשל"ח וידיעת הארץ.
פרץ מידע ובינה מעלה שאלות, חושף תשובות, מבקש הוכחות, נובר בנשכחות. הכול נושב עם רוח החיים זהו מצעד הרוח, זוהי דרך מעש לנשמה החסויה. נכון יהיה לנצל את פרץ הבינה ליציאה אל רוחות הגליל, אל המקום שבו נושבות רוחות של מדרש דעת ושל הלכות הבורא. טבול במעיין מפכה, רד במדרון הר, דרוש קוצו של יו"ד ברוח הקבלה והזוהר. לך אל ארץ הנושבת אוויר שונה למחיה, למד את דרך יתרו ועל נשמות המתגלגלות באמונה חבויה. שמע קולם של אלו המואסים במרחץ חיים מתועש, הקוראים: ״עלה לך היערה ובראת לך שם״ (כנאמר בישעיהו יז, טו). עלה לתצפית מהר אגס, אכול נכון, התמזג, צור, עשה יוגה, התמכר למוזיקה. בגליל, בין עלי הסוף, מעל ים וחול, במקום שבו תורת הקבלה ותורת האסלם פתוחות לכול, מול הרוח הנושבת בחורש ובאמירים, הגולשת מהר אל ים ומלטפת את הרצים אל ימים רגועים – בגליל נבקש ונשאל מעט רוח. ונתחיל בבית קברות העתיק אשר בצפת.
נלך במעלה בית הקברות של צפת. בין עצי ברוש, אילנתה ותאנה מעמיקי שורשים, נלך אל מקום שבו הנפטרים נחים מנוחת עדן תחת מצבות שיש ובגומחות. בכל מקום נראה צבע שמן תכלת רב שכבות. אצל משכב המקובלים – אשר היו מוארים בחייהם ומוארים גם אחרי שנאספה נשמתם – נטף שעווה של נר יזכור מעיד כי עמד פה אדם, ביקר, ביקש, נתן מזמנו בציפייה לתמורה הגונה – לבריאות, לפרנסה, לזיווג, למשפחה, למקום טוב בגן עדן. בבית הקברות אין שעות ביקור ואין שעות מנוחה. עמלם של הנפטרים בימי חייהם היה לנרות לרגליהם באחריתם.
שביל המעלה אל קברי הצדיקים – אל קברי האר״י, תלמידיו ומוריו של האר"י -מפוצל במעקה. מצידו האחד מעבר לגברים, מצידו האחר מעבר לנשים החסודות, ראשות המשפחה. גם זוגתו של האר״י, אשר הייתה גם היא לאור, נטמנה כאן בבית הקברות, אך אולי בשל צניעות יתרה שמה לא נרשם ודבר אינו מסופר על אודותיה למעט דבר היותה צדקת גדולה שדאגה להגשמת בעלה, שבמחשכים האירה דרכו, שסעדה רעבונו – כדרכן של נשים צדיקות.
במעלה בית הקברות העתיק, נמצאת גם דרך אל מעיין מפכה. בעבר, היה המעיין נחלת הכלל. עד אשר גונבה שמועת הלכה שאין זה מכבודן של בנות ישראל לשטוף עצמן ולהיטהר בחמה היוקדת. במקום שבו סידר האר״י את תורת הקבלה, נאסר על הגברים להעליב נשים בריענון ובטיהור במעיין קטן ולא מפתה. ימצאו להן מקום ראוי יותר.
מעיר המתים מעלה מדרגות אל רחובות ואל סמטות מרוצפים בסלע צפת שחוק אשר היה זה מאות שנים למדרך לצבאות ולגנרלים, לדרי העיר, לרוכלים ולקונים. וגם ברחובות ובסמטות קירות אבן וסיד כחול ולבן וריח זמן של שנים.
רחובות העיר העתיקה צרים. בתי האבן בעיר העתיקה לרוב מחולקים חדרים חדרים, ובכניסה אליהם בור מים מימים אחרים, מקווה טהרה ותאורה רכה המזמינה אל ניגון ואל שירה: ״שלום עליכם מלאכי השלום מלאכי אל עליון…״
הזמזום גורף אותי אל זיכרונות ההכנות לסעודת יום שישי:
בצוהרי יום ד׳, הייתי הולך עם אימא אל השוק בדרך חול ראשית ובין פרדסים. תיק דמוי עור תלוי על יד אימי המקופלת, וידה השנייה אוחזת בסל פלסטיק ירוק חדש שנרכש מ"שלמה כלים". אני אוחז בנותר – בשולי שמלתה הפרחונית. אנחנו נכנסים ל"שלמה כלים", והוא אינו מפסיק לצבוט את שתי לחייו בו בזמן בשתי ידיו. אימא תלחש לי בשקט: ״מסכן, אין לו ילדים״. אימי אומרת שלשלמה כלים יש הכול! פתילות וסיכה לפתילייה, חומר טוב מאוד לפליט (מרסס זבובים) סירים לג׳חנון, סיר פלא, דופק שטיחים חדיש מפלסטיק ולא מנצרים שבקושי מוציא אבק ואף פרימוס חדש מאנגליה (שיא של יוקרה). לאחר משא ומתן עיקש, היא רוכשת אטבים. אני כבר שילמתי בלחי, ואימי בגרושים. אנו ממשיכים אל "אברם תבלינים". שקי היוטה פתוחים, והריחות העולים מהם פותחים שערי רקיע. אימי מרגישה בבית, היא טועמת מהכול, גם מהשעועית הלבנה. אשת אברם הפרסית בוחנת את הקונים לבל יגזימו בטעימות ובסתר מגניבה לפי חוט מתוק שהיה מושחל בסוכר קנדי. אימי מסדרת בסל החדש שעועית לבנה, אורז, חוויג' למרק, כמון, מקלות קינמון וכמובן סוכר קנדי. חלק החוט נשאר בידי הזבנית בשביל לילד אחר ובשביל עוד לקוח מרוצה.
רגליי הכבדות נגררות אל הירקות של כדורי. לאחר לחיצות חוזרות ונשנות על עגבניות ועל ירקות אחרים, אימי תשאל למה הירקות מתית (רכים בהגזמה). היא מסדרת את הסל מחדש ומקדמת מכירות לשלמה: ״סל נהדר, יש עוד מלא מקום.״
חוסר הסבלנות ניכר בי היטב. אנחנו עוד צריכים ללכת אל צביקה הקצב, שיקבל אותנו בסינר מוכתם באדום ובנתזי דם על פניו וכשהוא מלטש בלהיטות המאכלת לנתח בה אחוריה של פרה. משקולות מוכתמות מוחלפות במהירות עד מציאת האיזון. הבשר ישמש אותנו לארוחת הבשר החודשית שלנו. צביקה עובד, ואגב כך מציץ אל וילון הכניסה המשמש מטלית לבאים, ליוצאים ולצביקה הקצב. סוף כל סוף אנחנו מגיעים אל פינת הזואולוגיה הימית: דגים חסרי מנוח, עיניהם שואפות לצאת מחוריהן, פיהם הפתוח מתפלל ללא הפסקה לבורא עולם. קירות הבריכה כחולים וצבעם מתקלף, על הרצפה קשקשי דגים. הזקן ניגש אל הבריכה, רשת לכידה בידו האחת ובשנייה פטיש מהמם דגים. אך אני מבקש: ״אימא, ניקח אותו הביתה חי.״
במרכז המושבה מכולת. הזבן אפוף ריחות לקרדה ולחם שחור. אימי גואלת ארטיק לוקס מהמקפיא של אמקור 10, פותחת את לוע ארנקה בהחלקת אצבע ואגודל, בוררת אגורות אחרונות למען הלוקסוס: ארטיק החלב שמוטבעות בו קליפות הדרים מסוכרות בשלל צבעי מאכל והמצופה שכבת שוקולד ציקוריה (עולש) נטול שוקולד. טקס הליקוק על ספסל הצרכנייה נעשה באיטיות ובמשיכת זמן איכות. סבלנות אימי פוקעת, מסע ארוך עוד יש לה לעשות עם סל עמוס וילד האוחז בחצאית. אימי מבקשת ביס, ואני כמובן מסרב. היא נוטלת את הלוקס בתקיפות ונוגסת בו ביס ענק המכניס בתוכו הכול. בפה מלא היא מחנכת אותי: ״ילד שלא יודע לתת לא מגיע לו לקבל.״
הדרך חזרה הביתה לטירת שלום רווית עצירות לשחרור האצבעות מהסל העמוס ומלווה בצליל בכיו של הילד הנעשק שלקחו לו מהלוקס. לבסוף אנחנו מגיעים, ואימא מכריזה: ״שלום לבית שלנו.״ ומייד תתחיל בהכנות לבישול האביקס.
אופק לאב, לאם, לרך וליולדת/שמי בר נתן
קראנו ושרנו לך אהובתי ארצי הר טרשים קרח.
כל היישוב טיבל אותך ואת השבת בריח.
איך בבית הקטן גרו גם סבא וסבתא
זכור לך, מולדת, ריח הצרכנייה,
חנות הנעליים, הדגים והמאפייה ?
לחם עם בול, עגלה וסוסה וירקות,
הכול היה!
מולדת. מה שהיה היה שלנו, ומה שלא היה משמים.
רקדנו ברחוב לגילוי סימן נפט או מים.
במצעדים יחדיו צעדנו.
אנו בשבילייך, ושבילייך בנו.
זוכרת, מולדת ?ידענו שירי ארץ ואת המילים לרוב.
בגלל משכנתא לא נזרק אדם לרחוב.
אז מתי, מולדת, הדבר קרה ?
שהיית ממולדת למדינה, שנהית רחוקה?
השומר בבית ספר הוא עובד חברת שמירה.
המעיד כנגד אחיו הוא עד מדינה.
השדות הם מינהל ומחסני השכרה,
הממטרה היא טפטוף של מס על חברה,
את מדינה, ומנגד חברה שסועה,
הגבעות, הים והנוף הם אוצרך, מדינה,
שמורות של טבע ואין כניסה.
הכיצד היו רגבים, גפן, אנה, צינור, קילוח ורון
ליזמות, לריגולציה, להפרטה ולפריים ולרבעון?
החייל המגן זקוק למגן.
הבית הגדול צר מהכיל הורים מבוגרים.
הפחים מפלט לנזקקים.
ריחות מסוכנים הם תבשילים פוליטיים.
הדרך אליך, מדינה, היא דרך עקלקלה.
עם לוביסט, סטייליסט וכותרת בכלכליסט.
הגיע הזמן ליישב את הסכסוך, לשלום בית.
הפרדה קשה, מזונות ומכשפות צייד.
אולי נצעד בדרך ישנה כמו פעם
נחזיר לחך את הטעם.
תהי לצידי, ולא אל מול עומדת
אנו ניתן את היושר, את את האהבה ואת הנוף
ואת תהי לנו שוב מולדת, אולי הגיע זמן של עיתו,
שוב אדם יפה בנוף מולדתו.
בכל צעד ושעל נספוג את הריח.
אולי שוב נזמר: הוי ארצי מולדתי, הר טרשים קרח.